עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הכותבת הינה מרצה, מנחה, מאמנת, יוצרת ומנטורית.
כחלק ממסע חיים שעברתי, אני מרצה את סיפור חיי "כנגד כל הסיכויים" ומלווה אנשים בבניית סיפור חייהם כהרצאה משמעותית ונגישה לקהל.
בשנים האחרונות הוצאתי ספר שירים "בדרך שלי", דיסק וספר ילדים "מראת הקסמים של אלונה". כיום אני משמשת גם ככותבת עסקית ושיווקית לארגונים ולפרטיים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
נס חנוכה הפרטי שלי...
11/12/2017 09:07
יעלה מיכל גנות
ייעוד, אימון, אמונה, חשיבה חיובית, שינוי

לפני 5 שנים הבנתי סופסופ מה אני אמורה לעשות. בשביל מה הגעתי לעולם הזה ומהי טביעת האצבע הייחודית שאשאיר אחריי.

שמעתי יום אחד ריאיון בטלוויזיה (אני אפילו לא זוכרת עם מי זה היה). אחת השאלות שאותו אדם נשאל על ידי המראיין הייתה עם איזו אישיות היה רוצה להיפגש לקפה.

כמובן שמיד שאלתי את עצמי את אותה השאלה ולא באמת ידעתי מה לענות.

באותו הרגע חשתי תחושת אי נוחות עצומה בגוף; ואם יום אחד יעצור אותי ברחוב מישהו וישאל אותי את אותה השאלה ובגלל שלא אדע לענות אחמיץ הזדמנות לפגוש אישיות שיכולה לקדם אותי או סתם שיחה מרתקת??

מיד שינסתי מותניים ופצחתי במלאכת החיפוש.

תוך פרק זמן קצר יחסית, הבנתי, שישנם בתקופה זו שני אנשים שאני רוצה לפגוש. האחד – אלון גל והשנייה - צופית גרנט.

נרגעתי.

כחודש לפני אותו ריאיון ששמעתי התחלתי ללמוד אימון בחברת תות. כמה ימים לאחר שדייקתי את רצונותיי נכנסה המאמנת שלימדה אותנו לכיתה והכריזה כי שבוע הבא, באופן חריג וחד פעמי מתקיימת סדנה לקבוצה שלנו ולקבוצה נוספת עם לא אחר מאשר – אלון גל. ודעו לכם, היא הוסיפה, כי זה לא חלק מהקורס וזה מפגש אינו טריוויאלי שאינו קורה לרוב.

אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי. מישהו באמת הקשיב למה שביקשתי.

אני זוכרת את אותו יום שלישי. אלון עומד בפתח האודיטוריום ואני מביטה לתוך עיניו וחושבת לעצמי שהפעם יתהפכו היוצרות והוא ישאל אותי מי אני... וכך אכן היה. במהלך דיאלוג שניהלתי מולו כחלק מהתנהלות הסדנה שהעביר, הוא עצר ואמר שרוצה לדעת מי אני. הוא אמר עוד כמה דברים והרגשתי שבאמת רואים אותי.

באותו השבוע אמי הגיעה אליי לתל אביב. ישבנו לקפה וסיפרתי לה. בסוף הסיפור הוספתי במין ביטחון וידיעה שאין לי מושג מנין קיבלתי אותה: מעניין היכן אפגוש עכשיו את צופית גרנט...

הקפצתי את אמי לרכבת צפונה וברמזור בדרך הביתה הבטתי שמאלה לרכב לידי. נחשו מי ישבה בו?

כנראה שניחשתם נכון – צופית גרנט. קפאתי.

כמה שניות לאחר מכן התחלף הרמזור ואני, שכל כך רציתי... לא אמרתי מילה.

אנחנו רוצים דברים בחיינו, לפעמים מפנטזים עליהם שנים ופתאום כשהם קורים אנחנו לא יודעים כיצד להגיב אליהם.

הגעתי הביתה ותפסתי את הראש.

ביקשת משהו – קיבלת אותו ואת בורחת מפניו...

חפרתי באינטרנט והגעתי לעמוד של צופית. לשמחתי גיליתי שם כתובת מייל ומיד שלחתי לה מייל אודותיי ועל הרצון שלי לפגוש בה.

שוב הקשיבו לי וזה היה המייל האישי שלה. היא מיד ענתה לי וכתבה שהתרגשה מדבריי והזמינה אותי למחרת לשמוע אותה בהרצאה שהיא העבירה שהתקיימה במתנ"ס ברמת אפעל.

באותה התקופה לא הייתי מצוידת בוייז וניווט הוא ממש לא הצד החזק שלי.. לקח לי יותר משעתיים של בעיקר התברברויות וטעויות להגיע ממרכז תל אביב לרמת אפעל אבל עשיתי זאת.

הקשבתי לה. הייתי מרותקת והבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

לספר את סיפור "דרך בורמה" הפרטית שלי ולחלוק דרכו עם אנשים תובנות וכלים שאספתי במסע שלי במטרה לעזור להם לעשות את הדרך שלהם ולא לפחוד מאחד המנועים הכי חזקים שלנו: שינוי.

לפי הקבלה, לחג החנוכה משמעות רוחנית מיוחדת לאדם, כזו הפותחת בפניו כיוון חדש בחיים.

באדם שעבר דרך בחייו, הבשיל וכעת הוא מגיע להתעוררות פנימית, בה הוא שואף לגלות מהי הסיבה האמיתית לחיים ומהי טביעת האצבע הייחודית שלו בעולם, מה שאנו מכנים ייעוד.

הייעוד שלנו קשור בצורה החזקה ביותר לאותם הדברים שיעשו את הטוב ביותר לעולם. המקום בו ההשפעה והערך שנביא עימנו יהיו המשמעותיים ביותר.

וכאן, למעשה, מתחיל הצעד הראשון במסע לגילוי אותו אור פנימי שבתוכנו.

מאחלת לכולנו חג אורים שמח !

חג של ניסים והרבה אור פנימי.

0 תגובות
למה קשה לנו לשנות, אפילו דברים קטנים?
03/12/2017 20:38
יעלה מיכל גנות

האם אנחנו מוכנים לשנות רק כשרע וממש כואב? האם אפשר גם אחרת?

אני חסידה גדולה של שינויים. כשהרגשתי שאני טובעת בתוך שגרה מונוטונית ומשעממת הכנסתי שינויים קטנים בחיי.

למשל, היה לי מין חוק כזה שפעם בשבוע אני צריכה להגיע למקום שמעולם לא ביקרתי בו. זה יכול להיות סתם רחוב, עיר, מוזיאון, בית קפה וגם סדנה או הרצאה. העיקר – לשנות.

מצאתי את עצמי בעבודה הולכת לשתות קפה בשעה אחרת, במטבחון אחר ולפתע גיליתי אנשים חדשים וכל אחד מביא עימו את העולם הפרטי שלו.

פצחתי בשיחות רחוב עם אנשים שנקרו בדרכי -  בנסיעה בקו 5, בתור המשתרך בסופר, בחנויות בגדים.

אני יכולה לומר לכם שההתפתחות המשמעותית שלי קרתה דרך אנשים שפגשתי. אנשים שהובילו אותי אחריהם להרצאה או לסדנא או לסתם שיחה על החיים שפתחה לי משהו בחשיבה ובאפשרויות שהיכרתי עד לאותו הרגע.

פילוסוף אוסטרי בשם היידיגר מדבר על אותם הדברים שאנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו לא יודעים והקופסא הסגורה הזו היא הרבה יותר גדולה ומשמעותית להתפתחותנו מאוצרות הידע שאנו אוחזים בידינו.

אני זוכרת שרציתי זוגיות. סבלתי מאוד מתחושת "הלבד" והרגשתי שאני לא מצליחה לקדם את עצמי לשלב הבא של אימהות וצמיחה אישית מבלי שאמצא את הזוגיות המתאימה. זה היה מקום דוקר וקשה והוציא ממני הרבה לחץ וכאב. הייתי כבר בת 38 !

יצאתי באותה התקופה להרבה דייטים כי האמנתי בצורה בלתי מתפשרת שזה המפתח לזוגיות. יצאתי עם המווון גברים, לפעמים גם שניים ושלושה בשבוע. נברתי באתרי הכרויות, ביקשתי מכל אדם אפשרי שיכיר לי מישהו, השתתפתי בסדנאות ובכל אירוע שבו היו גברים. באמת עשיתי הכל – את כל מה שידעתי אז...

אחרי הרבה ניסיונות כושלים הבנתי, שאני כנראה עושה משהו לא נכון.הרגשתי שכל דייט רק מרחיק אותי מהזוגיות, הבנתי שאני מושכת לחיים שלי גברים שאינם נכונים לי וההשתוקקות הכל כך גדולה לזוגיות גרמה לביטחון העצמי לרדת ולחלק של השחקנית שבי להתעצם כך שמצאתי את עצמי בכל דייט מישהי אחרת: פעם הייתי יעלה המתוקה ופעם המתוחכמת, עסוקה בלהתאים את עצמי למה שנדמה לי שהגבר שמולי מחפש ובעיקר, לא הייתי אני. הייתי מתוסכלת ! העניין הזה של הדייטים פשוט לא עבד לי.

אבי הגיע אליי אחרי שבעה חודשים בהם לא יצאתי אפילו לדייט אחד – בחרתי לשנות את האוטומט שלי והאמת – הפסקתי בכלל להתעסק בחיפוש אחר זוגיות ובעיקר, הצלחתי לשנות את ההוויה שלי ממצב של כאב ופחד לשמחה ולביטחון (שאלה התחושות המאפיינות אותי כשאני נמצאת בתוך זוגיות טובה) ובעיני זה היה הגורם האמיתי והמשמעותי להצלחה.

 

משהו בתוכי אמר לי שצריך לשנות. את רוצה משהו שעוד לא היה לך, תעשי משהו שאף פעם לא עשית, אז הלכתי לשמוע הרצאות של אנשים שעשו פריצת דרך בחייהם. גיליתי שרבים מהם רצו מרתון, אז גם אני נהייתי אצנית ולמדתי שהשמיים הם הגבול ושבנחישות ובצעדים קטנים ניתן לכבוש כל יעד ואפילו ליהנות מהדרך.

יצאתי לדייטים עם עצמי. סופסופ הייתי בזוגיות איתי.

כתבתי ספר שירים שיצא לאור בסוף אותה שנה.

עברתי תהליך של אימון אישי ולאחר מכן למדתי אימון והתאמנתי על לסמוך שמה שאני רוצה יקרה ולחיות בשמחה כי זה המגנט החזק ביותר למשוך אנשים לחיינו.

בתקופה הזו התחזק בי הצד הרוחני והבנתי שאני טובה בדיוק כמו שאני ושאני ראויה לאהבה!

והרשימה עוד ארוכה ומגוונת...

היום יש לי זוגיות מאושרת ומשפחה שהקמתי ועל הדרך גם מצאתי את הייעודשלי.

 

חשוב לי להגיד לכם - האמינו במטרות החשובות לכם ואם אתם לא מצליחים להשיג אותן – שנו את הדרך אליהן לא אותן!!

0 תגובות
הסוד של ההשפעה שלי הוא השארתו בסוד.סלבדור דאלי
03/12/2017 15:34
יעלה מיכל גנות

היום אני רוצה לדבר על סודות.

מי מכם שנחשף לסיפור חיי יודע שאני לא דוגלת בסודות, למעשה, זה הרבה מעבר לכך -

סודות גדולים ששמרתי לאורך זמן הביאו אותי למקומות לא טובים.

לקח לי הרבה יותר זמן ואנרגיה להשתחרר מהם ומתוצאותיהם, הרבה יותר זמן מאשר לזרוע ולנצור אותם עמוק בבטני.

ועדיין, למרות כל ההיסטוריה והידע והניסיון העצמי, יש מקרים בהם אני מרגישה ששמירת דבר כלשהו בסוד תעזור לדברים שאני רוצה באמת לקרות.

זה בעצם כמולהימנע מ"פתיחת פה לשטן".

זה תמידמחזיר אותי לילדות כשהיינו משחקים דוקים או כל משחק תחרותי אחר ורצינו להביא מזל נאחס לצד השני, היינו אומרים: "אתה בטוח מנצח" או "בטוח תצליח", מתוך כוונה, שעצם האמירה תביא את התוצאה ההפוכה.

אני זוכרת כשהייתי יוצאת עם בחור חדש. ברגע שהייתי מתחילה לדבר עליו עם חברות שלי ולמנות את מעלותיו באוזניהן הכל היה מתמוטט.לפעמים הייתי מתייעצת איתן, מתה לשתף, והן,תמיד מתוך כוונה טובה ואמיתית היו יושבות עימי לשיחה כשנשוא השיחה מנותח ללא הרדמהעל השולחן.

הייתי מפתחת כלפיו אמונות ומחשבות המבוססות על אותן שיחות קטנות ומכאן, מתנהגת אליו בהתאם: מצאתי את עצמי כועסת מבלי שהוא בכלל מבין על מה, נתפסת לאיזשהו הרגל שעד לאותן שיחות בכלל לא הייתי מודעת אליו ועוד ועוד. מכלול של התייחסויות שאין להן יד ורגל במציאות.

וכך,הקשרים התפוגגו להם עוד בטרם נרקמו.

אזהפסקתי לשתף.

כשהתחלתי לצאת עם אבי, שמרתי את הכל בלב. ולא רק שהפעם זה הצליח, אלא גם בתוכי קרה משהו אחר. ההתרגשות והשמחה נאגרו בתוך הלב ומצאתי את גבולותיו רחבים מאי פעם.

כשנכנסתי להיריון עם יואבי פחדתי לגלות. שמישהו יעשה עין... שמשהו לא יצליח..

מרוב שהתאמצתי לשמור אותו בסוד בקושי הייתה לי בטן והרבה מאוד אנשים בכלל לא שמו לב שהייתי בהיריון.

כשיואב היה בן חודש בערך, פגש אותנו המנקה של חדר המדרגות בבניין ושאל אותי מהיכן הבאתי אותו. כשהסברתי לו שמהבטן שלי הוא ענה לי: "אבל מעולם לא ראיתי אותך בהיריון..."

ויואבי שלי, שגדל בבטן קטנה, ממש בתנאי מצור, עסק בשנותיו הראשונות בהשלמת פערי אכילה J

ואז, שוב ניסיתי לסמוך...

הפעם בדברים הקשורים בעשייה שלי ובעסק שאני מקימה. שיתפתי אנשים בהצלחות קטנות, בגופיםשהתחלתי להתנהל מולם וכאן שוב חיכתה לי הפתעה כואבת.

שתי נשים שונות, בשתי אינטרקציות שונות תפסו כל אחת מקום שחשבתי שהיה מיועד לי.

אז אוליהוא לא באמת היה שלי

ואולי –מיהרתי לספר ולשתף כדי לעשות טוב גם לאחרים.

מאז אני שוב יותר זהירה.

בוחרת לספר רק כשדברים סגורים (לפחות על הנייר).

ושוב, אני מוצאת את עצמי מתחבטת בשאלה – לספר או לשמור לעצמי שזה מקום שדורש הרבה יותר מאמץ.

ניסיתילקבוע לעצמי חוקים וכללי אצבע.

איך ליישב את הניגוד בין "מה ששלי הוא שלי" לבין "אני יוצרת את המציאות של חיי".

ומה קורה כשאנרגיה של אחרים מתערבבת לנו בתוך החיים?

ואולי זו בכלל שאלה רחבה הרבה יותר על אמון שאנו בוחרים לתת באנשים –

אמון בפנימיות ובכוונה שלהם, באהבה שלהם אותנו וברצון ובמוכנות שלהם לראות אותנו מתקדמים גם אם כרגע בחיים שלהם דברים נראים תקועים או לא לגמרי מצויים במקום שלהם...

0 תגובות
הרשימה הפרטית שלי ל- 400 הימים הבאים
03/12/2017 15:31
יעלה מיכל גנות

סעיף מספר 3 ב"רשימה שלי" ל- 400 הימים הבאים היה לכתוב טור בעיתון או באתר ידוע,

עם דגש על הידוע,

אחרת, מה זה שווה?

הקיבעון הזה גרם לי לפספס כאן נקודה חשובה:

שהעיקר הוא ה'מה', כלומר הכתיבה ופחות ה'איך' וה'היכן'.

ההתעקשות הזו, על הידוע,

גרמה לי שלא לכתוב טור בכלל.

כיוון שיש לי הרבה מה להגיד

על הרבה דברים ובכלל

החלטתי להתחיל את הטור האישי שלי

ממש כאן, בכל יום שני

ואני מזמינה אתכם לקרוא, להגיב ולשתף.

 

מגיל צעיר הרגשתי שמצפים ממני להיות מושלמת.

עבורי להיות מושלמת פירושו: אסור לטעות !

לקח לי די הרבה זמן להבין שהמושלמות לא רק שלא משרתת אותי

כי אם גובה ממני שני מחירים יקרים מנשוא: מחיר המאמץ ומחיר הויתור על עצמי.

להיות מושלמת פירושו להיות לעיתים משותקת.

אני זוכרת שהמושלמות הזו גרמה לי להיות פאסיבית במשך שנים רבות.

חיכיתי ל'מושיע' –

בין אם זה אביר על הסוס הלבן

או

מעסיק פוטנציאלי ש"יגלה אותי".

הרבה שנים זה היה סביב "הגבר".

חיכיתי שיגיע גבר כזה "שווה", כזה עם DVD ובהמשך האבולוציה של הישועה עם רכב ועם דירה. הציפיה הזו הכניסה אותי למצבי קיפאון –

אוטוטו הוא מגיע.

חיכיתי שמישהו יגלה את כשרונותיי וייתן לי את הצעת חיי בתחום המקצועי.

אז לא יזמתי דבר משל עצמי. פשוט חיכיתי.

כמובן שכלום לא קרה...

אז החלטתי לשנות גישה.

החלטתי להיות "רק מצוינת".

מה זה אומר?

לעשות ולפעמים להצליח ולפעמים -

לדעת שאני עשויה לטעות...

וכשאני טועה, קודם כל אני מוחאת לעצמי כפיים שהעזתי וניסיתי

ומשם מתקנת וממשיכה הלאה.

היום אני כבר לא מנסה

אני פשוט עושה.

מקסימום – זה יצליח !

המקומות המשמעותיים בהם צמחתי

הם המקומות בהם טעיתי ונדרשתי לתקן

דרך עשייה של משהו שונה

מהדרך בה הייתי מורגלת.

קודם כל התחלתי לעשות דברים עבור עצמי.

לאהוב את עצמי במקום לחכות שהאהבה תגיע ממישהו חיצוני

להעריך את עצמי ואת העשיה שלי

ההחלטה הזו שהתגבשה בתוכי דירבנה אותי

להתחיל לעשות דברים שלא עשיתי קודם לכן –

לרוץ, לכתוב שירה ולהוציא ספר שירים לאור

לצאת לדייטים עם עצמי ולקבל אותי בדיוק כפי שאני

להתבונן אחרת על מערכות יחסים בחיי

להתחיל להגיד בקול שלא מתאים ולפעמים

אני לא רוצה

למה?

כי לא בא לי...

עם הזמן, חזרתי ל"אני האמיתי" שלי.

לילדה הקטנה שידעה בדיוק מה היא רוצה

וידעה לתקשר זאת החוצה בבהירות לעולם.

כל יום אני משילה מעצמי קליפה נוספת

התעקשות, תקיעות, אמונה שמתגלה כשגויה

כל קליפה כזו שמושלכת

גורמת לי להרגיש

קלה יותר

מדויקת יותר

ומניעה אותי לעשות את אותם הדברים

שבאמת קרובים לליבי.

0 תגובות