עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הכותבת הינה מרצה, מנחה, מאמנת, יוצרת ומנטורית.
כחלק ממסע חיים שעברתי, אני מרצה את סיפור חיי "כנגד כל הסיכויים" ומלווה אנשים בבניית סיפור חייהם כהרצאה משמעותית ונגישה לקהל.
בשנים האחרונות הוצאתי ספר שירים "בדרך שלי", דיסק וספר ילדים "מראת הקסמים של אלונה". כיום אני משמשת גם ככותבת עסקית ושיווקית לארגונים ולפרטיים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
"לפעמים אני עצוב ולפעמים – שמח..."
19/02/2018 13:44
יעלה מיכל גנות
מסיכות, להסתתר, עצוב, שמח

"לפעמים אני עצוב 
ולפעמים – שמח
לפעמים אני זוכר 
ולפעמים – שוכח" (מתוך "אני תמיד נשאר אני" מילים ולחן: דתיה בן דור, ביצוע: עוזי חיטמן).

הרבה מאוד שנים הייתי עצובה.
האמת, לא ממש זוכרת היכן הכול התחיל. 
אבל העננה הזו ריחפה מעליי שנים רבות.
ולמה אני נזכרת בזה דווקא עכשיו? כי אוטוטו פורים...

אף פעם לא התחברתי במיוחד לחג הזה שכולם מרבים בו בשמחה...
"מי מסתתר מאחורי המסכה?" שרים רמי פורטיס וברי סחרוף בשירם "חתול מפלצת". 
אז מי באמת נמצא שם? 
קחו למשל מסיכה של ליצן שמרגיש תמיד צורך להצחיק את כולם בעוד הוא עצוב מבפנים או שעושה זאת רק כדי לזכות באהבת הסובבים אותו. קיימת גם המסיכה של 'החזק', זה המראה כלפי חוץ חוסן ושום דבר לא יכול לפגוע בו, אך בפנים הוא כמו עלה נידף שרק משתוקק לכתף להניח עליה את ראשו ולנוח. ואלה רק שתי דוגמאות מתוך מגוון רחב של "מסיכות מדף" שהן חלק בלתי נפרד ממלאי המסיכות בו אנו מחזיקים.
וזה בדיוק מה שעשיתי.. התחבאתי, עטיתי על עצמי מסיכות שלא תמיד שיקפו את מי שאני, את הרצונות שלי, העיקר שלא יראו שלא יידעו ושלא ישאלו אותי כלום למרות שהכי רציתי שישאלו...

אבל כמה קטנה הייתי ככה הבנתי כמה דברים, אז...
המסיכות מגינות עלינו מחשיפה, מאינטימיות, מייצרות עבורנו סטטוס שאנו שואפים להגיע אליו ומשפיעות על האופן בו אנו רוצים להיתפס על ידי הסביבה. המסיכות משרתות אותנו (או שלא) ומקנות לנו את היכולת לעמוד בסטנדרטים שמכתיבה החברה.
עם השנים גדלה כמות המסיכות שברשותנו ואנו מוצאים את עצמנו עוטים מסכות שונות המותאמות לאנשים שונים ולמצבי חיים שונים.
צרוב בי זיכרון מכיתה ג'. אני בתלבושת כלה. התרגשתי... זו הייתה פסגת שאיפותיי (אגב עוד הרבה מאוד שנים אחר כך...)
מבלי שאמא שלי שמה לב לקחתי לה את טבעת הנישואין וענדתי אותה על אצבעי הצנומה. כל אותו הפורים הייתי עסוקה בחרדה האיומה הזו שהטבעת לא תלך לאיבוד... על מה בדיוק שמרתי שם עבורי??
זה היה בערך הפורים הראשון והאחרון בו יכולתי ליהנות מתחפושת שהייתה לי משמעותית וגם ניסיון זה לא ממש צלח.
לפני מספר שנים עשיתי מכירת חיסול.
נפרדתי מהמסיכות
פגשתי מחדש באותנטיות 
ילדתי את יואבי לא רחוק מפורים
והחג הזה כבר לא כזה מפחיד.
ואני אפילו נהנית ממנו דרך הבן שלי...
אל תוותרו על המהות שלכם, זו הנמצאת עמוק מתחת למסיכה... לא משנה את מי תאבדו בדרך, זה יהיה שווה את זה - כי מי שאוהב אתכם באמת, יאהב אתכם גם בלי המסיכות. ולפעמים.. עדיף לאבד את הסובבים אותנו, גם אם הם יקרים לליבנו, מאשר לאבד את עצמנו.

מצרפת תמונה של יואבי מהפורים הראשון שלו...

אתם מוזמנים לקרוא פוסטים נוספים בבלוג שלי... http://yeelulit.bloger.co.il/

0 תגובות
למה כל כך קשה לנו לעשות שינוי?
12/02/2018 09:55
יעלה מיכל גנות
שינוי, פחד

אתם מכירים את התחושה הזו שבא לכם לנער את החיים שלכם כמו איזו שמיכה שדבקו בה כל מיני חלקיקים לא רצויים ואז לפרוש אותה מחדש ולהתבונן בה ואולי בכלל להשליך אותך וללכת לחפש שמיכה אחרת?

עצם הניעור מפיח בנו מין תחושת כוח כזו שהכול אפשרי ושנוכל להשיג כל דבר אותו נרצה... אנחנו אלה המנערים את חיינו מתוך בחירה ובזמן שאנו מחליטים ואף אחד לא יוכל לעצור אותנו ! אך התחושה המשכרת הזו משתכחת מליבנו ומראשנו מהר מאוד... 
וזה קורה כאשר אנו רק חושבים על המילה שינוי, אפילו לא הוגים אותה בקול רם.. 
ולמחשבה זו לרוב מתלווה מילה נוספת –פחד. 
זה כלל אינו משנה כמה אנו משתוקקים וזקוקים לשינוי: שינוי סביבת מגורים, החלפת מקום עבודה או תפקיד בעבודה, הצורך בהגשמה עצמית, מציאת זוגיות טובה או זוגיות בכלל וההשתוקקות לאותה שלווה פנימית ...
עם המחשבה הממלאת על שינוי, מיד נרגיש גם בניצני ההתנגדות שמתעוררים.
אני רוצה לכתוב היום על כמה התנגדויות שזיהיתי בתהליכי שינוי שעברתי ובתהליכים שעברו אנשים בסביבתי ודרכן לאפשר לכם לבחון התנגדויות הקיימות בתוככם ואולי אפילו להתחיל להתיידד עמן כדי להניע את השינויים בחייכם.

פחד מאובדן שליטה – הוא בעיני אחד הפחדים המשמעותיים ביותר, לפחות של האנשים בסביבתי. כשאנו עושים שינוי המשפיע על תחום מסוים, אנו מבינים כי ההשפעה למעשה היא הרבה יותר רחבה וניכרת לא רק בתחום בו בוצע השינוי כי אם במלוא תחומי חייו של האדם.
ביום בו בחרתי לעסוק בהגשמה עצמית דרך ריצה, כתיבת שירים, הליכה להרצאות של אנשים מוכרים יותר ומוכרים פחות שפרצו דרך בחייהם הוא היום שבו נפתח הסיכוי הממשי שלי למצוא זוגיות והיא אכן לא איחרה להגיע ולא הרבה אחריה הגיע שינוי הקריירה – כמו מגדל דומינו בו קובייה אחת מפילה את רעותה והכל נראה לפתע כל כך מובן והגיוני.

פחד מאי ודאות – רוב בני האדם אינם אוהבים שינוי ומעדיפים להישאר במקום הנוח, המוכר והידוע. ניסיתם פעם לשנות פעולה קטנה בחייכם? החלפת משחת שיניים? שינוי שעת הקימה? שינוי המקום והשעה בהם אתם רגילים לשתות קפה במקום העבודה?
כל אלה, כמה קטנים שלא יהיו עשויים לייצר שינוי לא צפוי בחיינו ולעיתים אף מהפכה שעשויה להביא אותנו למחוזות חדשים. ההרגלים והדפוסים שפיתחנו עם השנים מקבעים אותנו למציאות חיינו.

פחד מאובדן רווח - דרך ההתמכרות שחוויתי בצעירותי, הבנתי שבכל התמכרות על אף המחיר הכבד, טמון רווח גדול המותיר אותנו במקום של ההתמכרות ולא מאפשר לנו לשחרר אותה. כל מקום של קושי, בו אנו אוחזים לאורך זמן, מייצר עבורנו גם סוג של רווח משני לדוגמא: אצלי הייתה תחושה שקרית של כוח ושליטה בתוך הממלכה הפרטית שלי שיצרתי לעצמי. משהו שאף אחד לא יוכל לקחת ממני. השינוי והיציאה מההתמכרות דרשו ממני להחזיר את תחושת השליטה המאוזנת לחיי מבלי שאצטרך לחיות ביקומים מקבילים.

פחד מפרידה – כל שינוי טומן בחובו פרידה: מהרגלים, מדפוסי חשיבה ותקשורת, מאמונות וממערכות יחסים. הפרידה מחויבת על מנת שנוכל להכניס משהו חדש לחיינו. כשבחרתי לצאת למסע הפרטי שלי לחיפוש הייעוד, הבנתי שאני צריכה להניח לחלק מהנסיון והידע שצברתי בחיי לטובת לימוד של ידע חדש וכלים אחרים. זה היה קצת מייאש (אוףףףף צריך להתחיל הכל מהתחלה...) וגם קצת מבהיל כיוון שנותר בתוכי מעין ריק ותחושה כאילו לא עשיתי דבר בכל אותן השנים שחלפו.

והפחד האחרון הינו פחד משינוי הזהות - אנו רגילים לחשוב על עצמנו במונחים של מי אנחנו לפני השינוי, ופוחדים שהוויתור על התנהלות מסוימת ומוכרת תגרום לנו שלא נהיה עצמנו ומעבר לכך – כיצד הסביבה תתפוס את "האני החדש" שלנו?

אז מהו הפחד המרכזי המנהל אתכם? 
מהו אותו מקום ששווה לבחון לעומק על מנת להתחיל ולהניע את "גלגלי השינוי"?

0 תגובות
הוקרות... להוקיר... אז מה זה בעצם אומר?
05/02/2018 09:23
יעלה מיכל גנות
הוקרה, תודה
במשפט אחד: להפוך את המובן מאליו ללא מובן מאליו.
לזכור להגיד תודה על כל הדברים הקורים בחיי: קטנים כגדולים, שגרתיים וחד פעמיים, דברים שאני עושה ודברים הנעשים כלפיי או מולי, אלה הנחשבים בעיני כטובים וגם על אלה שאני מחשיבה כפחות טובים. הבנתי כבר שמה שנראה בעיני כפחות טוב היום הוא לא בהכרח כך. הרבה פעמים אנו מבינים את התכלית רק בדיעבד ומבינים ששום דבר לא יכול היה להיות אחרת. הכול קרה הכי מדויק שאפשר: דלת שנטרקה, חלון שנסגר פשוט הביאו אותנו לבחור בדרך אחרת שנתגלתה כנכונה יותר עבורנו.
שמעתי פעם משפט יפה וכל כך נכון: "גם בעיטה בתחת – היא צעד אחד קדימה"...
כשאני מוקירה את עצמי אני אומרת לעצמי "כל הכבוד !". אני למעשה משנה את הגישה שלי לכל מה שקורה לי. אני מבינה ששום דבר אינו מובן מאליו – שום פעולה שאני עושה, שום דבר שקורה לי, אפילו הדברים הקטנים ביותר.
ההוקרה גורמת לי לראות את חצי הכוס המלאה, את הדברים הטובים שקורים לי בדרך, את המאמצים שאני עושה, את ההישגים שצברתי עד כאן.
לעומת זאת, כאשר משהו נתפס בעיני כמובן מאליו, מהר מאוד הוא הופך להיות לא חשוב ומפסיק לרגש אותי, אני מפסיקה לשים לב אליו ובסופו של דבר, גם לעשות אותו.
חשוב להוקיר את עצמנו על כל דבר שהצלחנו לעשות, להגשים או להשיג. אנחנו מוקירים כל עשיה, כל הישג, כל למידה וכל צמיחה. ברגע שנתנהל ממקום של הוקרות נתחיל להתרגש מחדש מהדברים שאנחנו עושים, להעריך את עצמנו, להתלהב ולרצות לעשות, נייצר לעצמנו מוטיבציה אדירה להמשך הדרך.

אז על מה אני מוקירה את עצמי?
ראשית, על כך שכל בוקר אני קמה בריאה ומתפקדת וכך גם היקרים לי.
אני מוקירה את עצמי על מארג החיים שטוויתי לעצמי: על משפחה קסומה ואוהבת, תחושת שייכות ומשמעותיות לתא המיוחד הזה,
על הזכות להשתמש במתנות הכתיבה וההרצאה שקיבלתי ולהפוך אותן לעסק בו אני ממשיכה להגשים את עצמי מדי יום.
על הלמידות וההתפתחות שבדרך, על היכולת להשתנות, לקבל ולהיפתח לדברים חדשים.
על היכולת להעיז ולהשיג דברים שקודם לכן רק חלמתי עליהם...
על כך שהפכתי לאדם שמח.
על היכולת לשאת עצב, פחד וכאב בחיבוק גדול מבלי לתת להם להמשיך ולנהל את חיי.
הוקרה על כל הפעמים בהן אמרו לי "לא" והביאו אותי למצוא דרכים יצירתיות ואחרות.

אז קחו לכם רגע וחשבו על מה אתם מוקירים את עצמכם היום?
ממליצה לתרגל זאת כל לילה לפני השינה. כיתבו לעצמכם 3 הוקרות מתוך היום שחלף והמשיכו לעשות זאת מדי יום ביומו וראו מה יקרה בחייכם.
חלק גדול מהשמחה והאושר שלנו טמון בדרך להשגת הדברים ולא רק בתוצאה הסופית.

ואם אתם מרגישים שמחים ונדיבים במיוחד – הוקירו גם את הסובבים אתכם: משפחה, חברים, הקופאית בסופר שעבדה מהר ויעיל ותנו להם להרגיש מוערכים וחשובים –
וראו, אילו פלאים יופיעו במערכות היחסים שלכם.

0 תגובות
והפעם - הגודל ממש לא קובע...
29/01/2018 12:14
יעלה מיכל גנות
"ילדים נולדים שלמים
מחוברים בטבור לרצונם,
מזינים בו את שִׁלְיַת העולם.
ועם השנים,
משתבש המארג
אוסף של רצונות זרים
חודר את המעטה
ומתוך ההרגל
נולד הדפוס
והם משלחים לעולם
שיבוט מִצרָפִי של רצונות,
ונשתבשה הבריאה".
מתוך "מראת קסמים" / יעלה מיכל (ויידה) גנות מתוך אוסף השירים "בדרך שלי" בהוצאת ספרי צמרת 2013.

כשכתבתי את ספר הביכורים שלי, זו הייתה אחת האמיתות שנגלתה לפניי ובמלוא הדרה.
אנחנו נולדים מושלמים, יודעים לומר לעצמנו מה אנו רוצים ולתקשר זאת במדויק לסביבה. עם השנים, המפגשים שלנו עם סוכני החיברות השונים לאורך הדרך: הורים, מטפלות, גנים, בתי ספר, תנועות הנוער ועוד וגורמים לנו לסטות מהנתיב שהיה כה ברור.
לאט לאט מחלחלים לתוכנו הרצונות של הסובבים אותנו והם נטמעים בנו כל כך טוב שאנו מאמצים אותם כאילו היו שלנו.
למעשה נוצר מעין שעטנז של רצונות שלנו ושל הסביבה ואז משתבש לנו משהו בדרך.
אגב, אני חושבת שחלק מההתפתחות האישית המשמעותית שלנו נעוצה במפגשים עם אנשים, בהחלפת רעיונות ודיעות ואפילו בשינוי חשיבה ובאימוץ דרכים חדשות – העניין הינו מהי רמת המודעות ברגע ההחלטה וכמה אנו שולטים במקום הזה כשאנו ילדים?
ואז... אנחנו הולכים לפסיכולוגים ולאנשי טיפול ומקצוע כדי ללמוד מחדש מה אנחנו רוצים ואיך לתקשר את הרצונות שלנו לעולם... והרי - כל המידע הזה כבר היה בידינו...

אני פוגשת את המקום הזה מול בני בן ה- 3, יואב.
הדעתנות הילדית שהיא כה מקסימה מחד ומצד שני מפעילה אצלנו כל מיני כפתורים ורגישויות. כמה מקום לתת לה? כמה אני מסוגלת לשחרר במקום הזה?
איפה זה בעצם פוגש אותי?
ופתאום אני מבינה את המקומות בהם לא נתנו לי, כמו הליצן הזה הקופץ מתוך קופסא שכולם נחפזים לסגור על ראשו את המכסה ולהשיב אותו למקומו...
אז מי כאן בעצם מלמד את מי – אני את יואב או שאולי יואב בעצם מלמד אותי משהו? היכולת המדהימה שלו לספר לי על מעשי השובבות שלו שהם חלק חשוב מערוצי התקשורת שלו מבלי לחשוש שאכעס או שיש איזשהו מחיר לשלם ולכן נדרשת כאן אולי הסתרה, היכולת שלו לסרב בחן למשל כשמבקשים ממנו ביס והוא לא רוצה לתת הוא אומר בפשטות: "זה ממש חם..." ההתרגשות הגדולה מההתבוססות בשלוליות מבלי לחשוש להירטב, להתלכלך או מה יגידו...כשקורה משהו הוא מיד שואל בטבעיות: "אמא, מה זה היה?" בלי ביקורת או שיפוטיות – שאלה תמימה וכנה הממתינה לתשובה, באשר היא תהיה.
אז כנראה שהגודל לא קובע, בפרט בכל מה שקשור לגיל ולגבי אותו משפט מעצבן עליו גדלתי: "כדאי שתלמדי מהניסיון שלנו... " יש לי רק משהו אחד לומר: לעיתים חוסר ניסיון – זו המתנה הגדולה ביותר שנוכל לזכות בה !

0 תגובות
מי מאתנו אוהב לקבל דחייה, גם אם היא מנומסת?
22/01/2018 12:45
יעלה מיכל גנות
שיווק עצמי, שינוי

אף אחד מאתנו לא באמת אוהב לעשות שיווק ובפרט שמדובר בשיווק עצמי.

זה הרי הכי אישי שיש.

ומי מאתנו אוהב לקבל דחייה, גם אם היא מנומסת?

לתובנה הזו הצטרפה בשבועות האחרונים תובנה נוספת –

אני עושה פעולות שיווקיות נכונות – את חלקן תמיד ניתן לשפר, להעצים, לעשות יותר מכל אחת אבל בסך הכל הכיוון הוא נכון.

הבנתי שהפער הוא בגישה, או ליתר דיוק במה שהשפה הרוחנית מכנה ה – "being".

מה האמונות שלי בשעה שאני משגרת איזושהי בקשה לעולם ולא רק בהקשר של העסק, אלא בכל תחום בחיים?

האם מראש אני לא מאמינה שזה יכול לקרות?

האם הן מאותן הפעולות שאנו ממהרים לעשות עליהן V על מנת שלא למצוא את עצמנו מתמודדים עם מצבים שאינם נוחים לנו?

החלטתי לחקור את העניין.

וכמו כל דבר שאני עושה בצורה מדוקדקת עד כדי מושלמת החלטתי להיעזר באשת מקצוע.

כיוון שאין מקריות בעולמנו והכל מכוון היטב – הגיע אליי מייל שיווקי של מישהי המגדירה עצמה כמאמנת בתחום העסקים הקטנים והמיוחד בשיטתה, לדבריה, הוא ההתמקדות שלה בטיפול בחסמים.

נשמע לי בול.

המתנתי בקוצר רוח לפגישה עמה.

אחרי שנים של מסע חקר פנימי, חיפוש והתבוננויות, מאתגר מאוד למצוא מטפל שיכול להצעיד אותי צעד משמעותי קדימה אל קפיצת הדרך הבאה שלי. קל מאוד לקפוץ מ- 0 ל- 80 או ל- 90... הנקודות האחרונות בדרך ל- 100 שלנו הן המאתגרות במיוחד ודורשות לרוב דרך יצירתית ומרעננת.

הגעתי לפגישה שנפתחה במדיטציה מהסוג שכבר נתקלתי בו בעבר ובכל זאת משהו בה היה רך ומדויק ואיפשר לי לנוח רגע מכל המחשבות והרהורי היומיום שלי על אנשים ומכונות.

הרגשתי שהיא אכן רואה אותי.

היה משהו נעים ועוטף בתחושה הזו, שקצת נשתכחה ממני בשנים האחרונות.

כמה חשובה העצירה הזו, המנוחה והיכולת לבקש עזרה ממישהו לעשות את זה בצורה הנכונה לי ביותר.

התבוננתי במקום שלי בעולם.

כמה אני לוקחת לעצמי, מאפשרת לעצמי, היכן מתרחבת והיכן מתכווצת ונותרת ללא נשימה...

בדקתי את מערכת היחסים שלי עם כסף ומה היא משקפת לי.

בחמש שנים האחרונות אני בזוגיות נפלאה ומאושרת. הכי טובה שיכולתי לייחל לעצמי.

המחשבות על כסף מעידות שלעיתים אני ממשיכה לחשוב כפרט ולא כזוג ומשליכה את הכל על הפעילות העסקית.

האם כסף הוא מדד להצלחה? מדוע אני זקוקה לגושפנקה הזו?

האם שפע המגיע בעקבות הצלחה אישית הוא תמיד שפע כלכלי? מה לגבי שפע רגשי / הגשמתי?

נזכרתי ברטט הזה העולה מתוכי ומציף את הגוף כל פעם שנסגרת הרצאה, מתחיל פרויקט חדש...

נזכרתי שבמקום בו חיפשתי זוגיות, הבנתי שכשאני במערכת יחסים טובה ובונה אני שמחה ומלאת ביטחון. החלטתי להביא את התחושות הללו לחיי עוד בהיותי רווקה על ידי פעולות הגורמות לי שמחת והעלאת ביטחון. זה היה הכוח הממגנט שלי אז.

זה גם המקום הממגנט שלי כעת.

אוחזת בו היטב. מחבקת אותו בשתי הידיים וניגשת לפעולה הבאה היישר מהמקום הזה.

מהו המגנט שלכם? האם אתם זוכרים להשתמש בו?

0 תגובות
עצירה לרגע...
15/01/2018 14:24
יעלה מיכל גנות
התרחקות, עצירה, התבוננות
חזרתי כעת מאתנחתא במלון "יערות הכרמל".
בשלוש השנים האחרונות מאז נהייתי אמא, לא עזבתי את הגוזל בקן.
לא ברור מה היה שם חזק יותר – 
תחושת אחריות ומחויבות או חוסר יכולת לשחרר מעט שליטה.
אבל כעת כשזה קרה זה היה מדויק ונטול רגשות אשם.
מרוכז בדיוק במידה הנכונה והמספקת.
נסעתי עם חברה טובה, 
כזו שגם אם לא רואים תקופה,
השיחה נמשכת בדיוק מהיכן שהפסיקה 
כאילו לא חלפה לה ולו דקה...
בהרצאות שלי אני מדברת על התרחקות פיזית מהסביבה הרגילה בכדי באמת לעצור, לעשות שינוי או כל פעולה אחרת. 
יש משהו בסטריליות הזו שמכנס אותנו לתוך עצמנו ועוזר לנו להבין ויחסית מהר מה נכון לנו כרגע...
המרחק הזה גרם לי להרגיש שוב אסירת תודה על חיי כיום.
מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי הרבה מאוד חלומות ופנטזיות – 
אולי בגלל שחייתי חיים של אחרים ולא באמת את חיי שלי..
הפעם הזו הבנתי שאני נמצאת כעת בשיא ההגשמה של חיי בכל המובנים. 
אני לא חולמת כי אם נוכחת וחווה כל רגע וכל דקה. 
נהנית מהדרך עצמה ולא עסוקה בהמתנה לתוצאה.
אושו אומר "שהעשייה הטובה ביותר היא אי עשייה". 
זה אכן היה מסע קצר ומדיטטיבי שעזר לי לראות ולהעריך את הדרך והעשייה עד כה (אנו שוכחים להביט אחורה אל עבר ההצלחות שאספנו בדרך) ולחדד את הראייה קדימה ובעיקר - לחוש געגוע לאהוביי, לריח של בית ואהבה.
אומרים שיותר חשוב מהדרך ומהנוף זה מי השותף שלך לדרך.
בחרתי חברה שאיתה אני מרגישה הכי אני שאפשר. בלי מאמץ, נטולת השתדלות ומחיצות וגם השיחות שנושקות במעגלים הקרובים לנו הן בעצם עלינו, על הרשתות שאנו טווים סביבנו במהלך החיים ומעצבות את מי שאנחנו ואת פועלנו.
ממליצה בחום על אתנחתא קצרה. 
בדיוק במקומות בהם נראה כי היא הכי בלתי אפשרית.
חבקו אותה היטב בשתי ידיים – 
היא נושאת בחובה מתנה ענקית עבורכם וגם עבור הקרובים לכם.
עדיין עם ניחוח האורנים באפי...
0 תגובות
הרגע בו אתה מפקפק ביכולת שלך לעוף
08/01/2018 08:04
יעלה מיכל גנות
אומץ, שינוי, חיבור ללב, יצירתיות, השגיות

"הרגע בו אתה מפקפק ביכולת שלך לעוף, הוא הרגע בו אתה מאבד לנצח את היכולת שלך לעשות את זה." פיטר פן

והפעם – כמה מילים על אומץ.

כשהייתי צעירה, היה לי הרבה אומץ. רציתי משהו ו"לא ראיתי בעיניים" מה שנקרא, עד שהשגתי אותו. יצאתי למלחמות על משרות, על צדק, על מערכות יחסים ובעצם – על מה לא?

היום, בדיעבד, אני מתבוננת על אותם מקומות ומבינה שהם היו בעצם מלחמת ההישרדות הפרטית שלי בעולם הזה. דרך נוקשה ולעיתים מעוותת בכדי למצוא לעצמי מקום, להשמיע קול ולהכניס משמעות לחיי.

בדרך להשיג את המטרות שהיו חשובות לי ובין מלחמה למלחמה פיתחתי יצירתיות מופלאה.

אחד הזיכרונות היותר מוקדמים שלי הם מגיל 7-8 כשההורים תמיד היו לוקחים אותנו להיפגש עם חברים שלהם ומצאנו את עצמנו משחקים או ליתר דיוק אמורים לשחק עם הילדים שלהם. מה לעשות שלחברים הכי טובים של ההורים שלי היו את הילדים הכי מעצבנים וכאלה שהכי פחות התחשק לנו לשחק איתם??

באותה תקופה הייתה לי חברה טובה שאבא שלה ואבא שלי היו שונים בכל רמה אפשרית. אבא שלה היה פרופסור למתמטיקה חובב מושבע של מוזיקה קלאסית לעומת אבא שלי שהיה איש עסקים עם תחביבים אחרים לגמרי.

בהבלחה של רגע, שאלתי פעם את אבא שלי – כשאני הולכת לחברה שלי אני מכריחה אותך לבוא לשחק עם אבא שלה? בלי לחשוב הרבה הוא ענה לי שלא.. אז מיד התרסתי מולו – אז למה כשהולכים לחברים האלה שלכם אתה מכריח אותי לבוא ולשחק עם הילדים שלהם?

אני זוכרת שהוא פשוט נתקע. לא ידע מה לענות לי...

באותו הרגע הבנתי שעליתי כאן על משהו.

עם השנים המקום הזה נשחק. אותו מקום ילדי שידע להגיד לעצמו מה הוא רוצה ולתקשר זאת היטב החוצה. התערבבתי עם הסביבה והרצונות של האנשים סביבי ועם השנים הפכתי בדברים מסוימים לפחות נחושה ואף העזתי פחות.

המקום הזה של להגיד את מה שעל ליבי ולא לחשוש לפעול בכל דרך הופיע בנקודות בהן הרגשתי שהגעתי לדרך ללא מוצא או במילים אחרות – אין לי מה להפסיד שם..

אני זוכרת את המיונים לקורס קצינות בתחילת שנות ה- 90. אחרי ששני זימונים נזרקו לפח על ידי מפקד היחידה שלי (משהו שגיליתי רק בדיעבד...) ואחרי יום שלם שהשקעתי בלהזיל דמעות בשלישות הראשית רק כדי לקבל זימון נוסף ביד (כבר הייתי קרוב לשנה בצבא !!) מצאתי את עצמי במיונים.

היו שם עשרות בנות. הייתה כבר שעת אחר הצהרים מוקדמת. עברתי בהצלחה את השאלות של ידע כללי ואז הסתכל אליי הבוחן ושאל אותי – את יכולה לעשות לנו הרצאה על נפילות החומות והשינויים שעוברים על מזרח אירופה? (זה היה שנים בודדות אחרי התפרקות ברית המועצות ונפילת חומת ברלין). אני זוכרת שעניתי ולא זוכרת שהתשובה עשתה את דרכה דרך הראש אלא מיד נפלטה מהפה – בטח, רק תאסוף כאן את כל הבנות, תן לי כמה דקות לרשום ראשי פרקים ומיד אני מתחילה.

איזה מתחילה ואיזה נעליים.. מאיפה מתחילים? בסקירה מהירה הבנתי כמה דברים:

1.      אני לקורס הבא יוצאת ויהי מה !!!

2.      יש כאן עוד המון בנות לראיין וכבר אחר הצהריים, מקסימום אצטרך לדבר 5 דקות..

3.      אין אופציה כזו להגיד לא !

הוא שוב חייך אלי ואמר לי זה בסדר – אין צורך.

חזרתי לנשום...

לאחר מספר ימים קיבלתי תשובה שעברתי בהצלחה ואני בפנים !!

אני בטוחה שאם אאמץ את מוחי אמצא דוגמאות נוספות שזורות בחיי.

בשנים האחרונות חזרתי אליי. הביתה. אל אותה ילדה המחוברת ללב ולרצונות. השגתי המון אבנים גדולות בחיי בנועם, בסבלנות ובשקט נטול מלחמות ומאמץ. והנה, עדיין מדי פעם מבליחה בחיי שאלת האומץ... מה הייתה עושה יעלה הקטנה בסיטואציה הזו? מה אני מפספסת כאן? האם אני באמת מעזה ללכת עם הרצונות והאמת שלי עד הסוף ובלי להתבלבל??

0 תגובות
והפעם – מה הסיפור שלך?
02/01/2018 05:56
יעלה מיכל גנות


לפני שבוע השתתפתי בסדנה של אריהמליניאק. התחברתי לגישה שלולפיה אנשים תמיד מנצחים. הסיבה שזה לא קורה נובעת מכך שאנשים לא תמיד מבינים אתהמשחק  או יותר נכון את כללי המשחק בו הםמשחקים.

למשל: אדם המנסהלהקים עסק ובסופו של יום אינו מקים את העסק ניתן לומר עליו במקום: הוא נכשל בהקמתהעסק – הוא הצליח לא להקים עסק, למעשה הוא ביצע רצף של פעולות ועשה כל שנדרש כדישבסופו של דבר לא יהיה לו עסק.

גישה מעניינת...אךגורמת לנו להניח אשמה וקורבנות המהווים חלק מהמנגנון האוטומטי שלנו כבני אדם בצדולהתחיל לקחת אחריות אמיתית על מנת להביא נצחונות לחיינו.

בין שאר הדברים החכמים שדיברעליהם, אמר: "המחסום בינך לבין מימוש החלוםשלך הוא תמיד סיפור". 

הרבה שנים סיפרתילעצמי סיפורים.

למה אני עדיין לאבמקום המקצועי שלי, מדוע אין לי זוגיות, למה תמיד מגיעים אליי הגברים הלא נכוניםועוד ועוד... אלה היו הסיפורים שמנעו ממני לזוז קדימה.

במקביל אליהם, פיתחתיהרבה מאוד סיפורים שעזרו לי להצדיק דברים שקרו לי וכאילו "להרגיש מצוין"על דברים לא טובים ולא מדוייקים שנכנסו לחיי ובעיקר הרבה סבל וכאב. הסברתי לעצמילמה לא ניתן היה לעשות את הדברים בצורה שונה, מה אני 'כאילו מרוויחה' מהם.

אני זוכרת את אחתהפעמים בהן ציפיתי לקבל קידום בעבודה ולא קיבלתי. סיפרתי לעצמי שיש שיעור במקוםהזה. בחרתי להוריד את הראש ולא להילחם ולא לעשות פעולה שתביא אותי למקום אחר.בחלוף השנים כשכבר עזבתי את מקום העבודה, גיליתי שהמחיר ששילמתי לא היה רק באותוהרגע בו לא זכיתי בקידום כי אם משהו מעוות שנבנה בביטחון העצמי שלי ובתחושת המגיעלי ואני ראויה אותו נאלצתי להתחיל לשקם כשבחרתי לצאת לעצמאות והוא עדיין צץ פה ושםמזכיר לי שהפצע עדיין לא הגליד.

הבשורה הטובה בכלהעניין היא שכשאני מזהה שסיפרתי לעצמי סיפור הוא מיד מתפוגג ונעלם לו וכך מתאפשרתלי התבוננות ישירה ואחרת במציאות שפותחת בפניי גישה מאפשרת.

אני רוצה לשתף אתכם בחלק ממייל שהתגלגל אליי לפני מספר לא מבוטל שלשנים אבל תמיד מעניין ורלבנטי. מייל על סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו והיכולת להתפכח ממנוולראות מעבר אליו. בדיוק המקום הזה של שחור או לבן,להיות ראשון = הכי טוב או כלום. בחיים, לכל מצב יש יתרונות וחסרונות, רווחיםומחירים ולכל אחד מאיתנו הבחירות המדוייקות עבורו. אז מאחלת לכולנו שנמצא את המקוםהמדויק והנכון לנו בשיירה...

ישנו פתגם האסקימוסי עתיק האומר כך: "אם אתה לא הכלבהראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף".

כששמעתי בפעם הראשונה את הפתגם האסקימוסי האומר שאם אתה לא הכלבהראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף, אמרתי משהו כמו "גדול", וצחקתי. זה משפטמצחיק. אחר-כך הלכתי הביתה, ואמרתי אותו לכל מי שאני מכיר. כולם אמרו משהו כמו"גדול", וצחקו. זה משפט מצחיק.

אבל בימים שעברו מאז גדל בי המשפט, ומצאתי בו יופי ועומק בשפע.יותר מכך, מצאתי בו את האמת שחיפשתי. אז בואו נקלף אותו ונלמד משהו על עצמנו.

על פניו, מדובר כמובן בפתגם מתחום ההגשמה העצמית. קחיוזמה, בן אדם. תהיה הכלב הראשון בשיירה. תוביל, אל תהיה מובל. אם אתה לא הכלבהראשון בשיירה, כל מה שאתה רואה זה את התחת של הכלב שלפניך. תגידי את, תגיד אתה -האם זו דרך ראויה לחיות בה את החיים?

יש משהו אלים באמת הזאת. הרי אם אתה לא הכלב הראשון בשיירה, זה כברלא משנה אם אתה שני או עשירי, נכון? תחת של כלב מול הפרצוף זה תחת של כלב מולהפרצוף, סובב את זה איך שתסובב, חבר. רק הראשונים טוב להם. או שאתה ראשון - אושאתה כלום.

קור נושב מהאמת האסקימוסית, והיא מטיחה את עצמה בפניך בעוצמהובחוסר רגישות, כמו שאמיתות גדולות עושות לפעמים: בסך-הכול, היא אומרת לך, כולנורק כלבים בשיירה.

אבל אתה חופר עוד קצת ומוצא שיש בו גם חום ונחמה. שנה אתזווית המבט. הרי עבור כלב, תחת של כלב אחר בפרצוף זה לא כזה עונש. אפילודי פינוק. ודאי באזורים הארקטיים; בקור הזה אתה רוצה משהו חמים לתחוב בו את אפך.מדובר, אחרי הכול, בדיל הגיוני: הנוף אולי לא משהו, אבל לפחות לא נושר לך החוטם.

פתאום אתה מבין שהכלב הראשון בשיירה הוא הכלב שהכי קר לו.

ועוד: אתה חושב על כל השיירות האלה שבהן השתתפת ככלב. אתה נזכרשבסיכומו של דבר יותר חשוב מהמיקום בשיירה היה מי הכלב שרץ לצדך. חבר למסע, אומרלנו הפתגם, הוא יותר חשוב מהנוף. יותר מזה: החבר למסע הוא הנוף.

פתאום אתה מבין שהכלב הראשון בשיירה הוא הכלב הכי בודד.

ואז אתה חושב על כל הכלבים האלה שנתקעו בכל השיירות האלה עם הכלבהלא נכון לרוץ לצדו, ואתה נהיה עצוב. הפתגם הזה עושה לך לחשוב על החיים. החיים שלךוהחיים בכלל.

אבל אחרי כמה זמן הבנתי שלא אוכל עוד להתחמק מהאמת הגדולה, הפשוטה,הצורבת של הפתגם האסקימוסי, שאומר שאם אתה לא הכלב הראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף.

הבנתי פתאום - וזה לא קל כמו שזה נשמע - שזה לא פתגם על כלבים, וזהלא פתגם על שיירות, וזה לא פתגם על הגשמה, וזה לא פתגם על שותפות לדרך.

הפתגם הוא על הנוף, ומה שהוא אומר זה שהנוף פשוט חייב להתחלף. זוהמהות של כל החיים האלה: הנוף חייב להתחלף, להשתנות, לעזאזל. אם הוא מפסיקלהשתנות, אתה מת. והנוף זה הכול.

אני עוד לא יודע באיזה נוף מדובר, ואיך הוא הולך להתחלף. אני לאיודע אם זה הנוף החיצוני או הפנימי, נופי ארצנו או נופי הנפש; אני לא יודע איזהנוף אני רוצה שיהיה שם במקום. לא שרע לי בנוף שלי, ההפך הוא הנכון. אני די אוהב אתהחיים שלי האלה. אני אוהב אותם.

ועדיין, הנוף או מה שזה לא יהיה חייב להתחלף.

משהו צריך לקרות. משהו חייב להשתנות.

אם רק הייתי יודע מה...

אז מה כאן בעצם הסיפור שלי?

המקום שאני לוקח/ת בשיירה?

החברים שלי לדרך? האם הםהשותפים הנכונים לדרך?

או שאולי זה בכלל הנוף שאני כה רגיל/ה אליו עד שאני נמנע/ת מלהחליףאותו על מנת לאפשר מקום לנוף חדש?

 

0 תגובות
המציאות היא דרכו של היקום לתקן טעויות בתכנון
25/12/2017 10:14
יעלה מיכל גנות
בחירות, אמונה, הכל לטובה, חשיבה חיובית

בגיל 19, כשסיימתי קורס קצינות, נשלחתי לשיבוץ בפיקוד צפון. נכנסתי למשרדו של קצין הסגל שהיה אחראי באותו הזמן על השיבוצים, הוא פנה אליי בחיוך גדול ואמר: "את מוצאת חן בעיני ואני רוצה לעזור לך. תגידי מה ההעדפה שלך" ואני, מבלי להסס ולו לרגע קל, הפטרתי 'טירה'. כמה מילים על הבחירה – בטירת הכרמל שכן בסיס מילואים לצנחנים כשמהצד זה נשמע מאוד זוהר, אני, הידועה כפנטזיונרית גדולה, שקף 4 דמיינתי את עצמי פוסעת בבסיס שטוף צנחנים צעירים ונאים...ובקיצור שיקול שאין לו אחיזה במציאות ובינינו - גם לא ממש רלבנטי לקבלת החלטה לבסיס בו אשרת בשנה וחצי הקרובות. בכל מקרה, הוא חייך אליי שוב ואמר – את זה אני לא יכול, כיוון שיש כאן מישהי עם פרוטקציה של אלוף פיקוד צפון, אבל כל דבר אחר – באמת אפשרי. את השירות שלי עשיתי לבסוף בבסיס ג'למה, בחירתי השנייה. שירתתי כקצינת קישור בחטיבת חי"ר. השבועות הראשונים שלי שם, נראו כמו סוף העולם מעיניים של חיילת צעירה שלא קיבלה את מה שרצתה ומתוך ההתנגדות (לבסיס, לאנשים, לתפקיד), לא הצליחה להבחין מה באמת היה שם. כשהסכמתי לקבל את זה שאני משרתת בג'למה, היה לי שירות נפלא ופורץ דרך מבחינה אישית. חלף למעלה מעשור ואני פוסעת אחה"צ אחד בתל אביב ומולי מופיעה בחורה. אני מסתכלת עליה ונזכרת במעומעם שהיא הייתה איתי בקורס קצינות. מפה לשם מתגלגלת שיחה. אני שואלת אותה "היכן שירתת"? ומסתבר שהיא זו שהייתה הפרוטקציונרית של אלוף פיקוד צפון. והיא מספרת לי כמה סבלה בבסיס ושלקח לה (עם הפרוטקציה) יותר מחודשיים כדי לצאת משם. באותו הרגע, בערך בגיל 30, נפל בפעם הראשונה אסימון הכל לטובה, או בצורתו השגורה בפי כיום: כל מה שקורה הוא לטובתי.

יש לנו נטייה לשפוט / לבחון את עצמנו עפ"י תכנון שאנו עושים. נתקלתי פעם במשפט יפה האומר: שהמציאות היא דרכו של היקום לתקן את הטעויות בתכנון. הסיפור הזה "לוקח" אותי לנושא של בחירות. נושא שהעסיק ועדיין מעסיק אותי שנים רבות – איך בוחרים, במי ובמה בוחרים וכמה אנחנו מושפעים מתכתיבים חברתיים? ומנגד – השאלה המשמעותית שמנהלת אותנו רבות - האם יבחרו בי? ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו נהיים מודעים יותר לכמות הבחירות בחיינו. כמעט כל רגע הוא צומת החלטה. העניין הוא, שאנחנו לא תמיד מודעים לכך שאנחנו בוחרים או לאופן בו אנו בוחרים ואני אסביר: לרוב אנחנו בוחרים לפי האוטומט שלנו. לפי מה שרגילים. כשהדברים עובדים אזי הכול בסדר, אך כשהדברים אינם מסתדרים לנו כפי שרצינו, ייראה במציאות כדיאלוג שמסתיים תמיד בצעקות, מטרה שלא מושגת או אותה התוצאה ממנה איננו מרוצים. אנו מגיעים תמיד לאותה תוצאה לא רצויה כתוצאה מביצוע חוזר של אותן בחירות / החלטות שהגיע הזמן לשנותן. גם כאשר זזנו כביכול מהצומת וביצענו בחירה, ההתלבטות נמשכת לעיתים לאחר הבחירה. חוסר היכולת שלי לקבל את ההשמה בבסיס החדש כשההתנהלות מתבצעת ממקום של תיסכול ותחושת החמצה שיכול היה להיות לי טוב יותר. יש הרבה פחד בלבחור, בלעזוב את המוכר, בלעשות בחירה.

אני בחרתי ללכת עם הלב, זו הדרך שנועדה לי. הבנתי, שאם אבחר בדרך זו, מי שאוהב אותי ימצא את הדרך להצטרף אליי בדרכו שלו.

0 תגובות
אין פניות שגויות
18/12/2017 07:31
יעלה מיכל גנות
ויפסאנה, לשחרר, לחיות בהווה, בחירות
רק דרכים שלא ידענו שאנו אמורים לצעוד בהן...  

לפני כחמש שנים השתתפתי בסדנת ויפסאנה.

למישלא מכיר זו סדנת שתיקה. הסדנה ארכה שבוע ימים.

שבועשבו הייתי רק עם עצמי.

לאמדברים, לא פוגשים אנשים אחרים גם לא בעיניים, לא קוראים, לא מקשיבים לרדיו.

מקשיביםבעיקר פנימה, ואין לאן לברוח.

איאפשר אפילו לצרוח כשמשתגעים כי זה נוגד את החוקים.

הסדנההתקיימה בקיבוץ עין דור.

גרתיבחדר עם שלוש נשים נוספות שאפילו את שמן לא ידעתי.

מצאתיאת עצמי יושבת שעות על גבי שעות על כריות מנסה להתרכז בתוך המדיטציה, לא לתת מקוםלמחשבות, לאפשר לריק לנכוח

והגוף,בעיקר צרח מכאבים ומחוסר מנוחה.

בחלק מהזמן התנהלה הויפסאנה כהליכה מדיטטיבית בתוך גבולות הקיבוץ,

הליכהכזו ללא מטרה,

מבלילדעת לאן,

ובינינו– הרי לאן כבר יש ללכת?

שוםדבר הרי לא באמת ממתין, שעות על גבי שעות שכל שעה כביכול דומה לזו שקדמה לה.

אנימשננת לעצמי ללא הרף כי מה שחשוב זו הדרך.

ואניהולכת לאט, יחפה, מרגישה את מגע האצבעות על האספלט, על הדשא, משתכשכות בשלוליות שלעלים יבשים.

עבורמי שהיה מסתכל מהצד נראה היה, כי במציאות לא קרה שם כמעט דבר ועם זאת –

קרה כל כך הרבה.

יוםהולדתי חל באותו שבוע.

לראשונה,אני נמצאת במקום בו אף אחד לא יודע מזה, ומן הסתם גם אף אחד לא יידע.

בתרבותשלנו זהו יום מאוד מוחצן המקבל חלק ניכר מהמשמעות שלו מהסביבה החיצונית.

והפעם,זה היה יומולדת אישי, הסוד הפרטי שלי.

בסדנההזו ולכבוד יום ההולדת קיבלתי שלוש מתנות:

מתנהראשונה - ללמודלעצור ולהבין שהעשייה הטובה ביותר לעיתים היא אי עשיה = והרי זולמעשה מהות המדיטציה.

אנחנוחיים במעגל הטירוף היומיומי, רצים אחרי הזנב של עצמנו ורק כשעוצרים מסוגלים לבחוןאם הבחירות שעשינו וההחלטות שקיבלנו עדיין רלבנטיות לנו היום

(זה שבחרנו פעם לא אומר שצריך להישאר בבחירה שלנו – עבודה, זוגיות, קריירה ועוד) או שמא אנו נעים מכוח האינרציה שלא בהכרח מייצרת לנו את התוצאה הרצויה.

מתנה שנייה - ההבנה כי מקורות הסבל נובעים בעיקר מהשתוקקות או מהתנגדות,

כלומרהפער הבלתי מתפשר בין המציאות בה אנו חיים לבין הרצון והשאיפות שלנו.

המתנה השלישית - הינה הזכותלחיות את ההווה=להיות נוכחת.

אנחנוחיים בעיקר בעבר -

מתרפקיםעל רגעי נוסטלגיה, געגוע או לחילופין שקועים בתחושת כעס או החמצה

אושבורחים לעתיד: לפנטזיות או שמא לכמיהה או פחד מהעתיד לבוא.

אנחנוהולכים בים בזמן השקיעה ובמקום לחוות את העולם באותו רגע קסום בו נסגר יום,

המחשבותשלנו מיד מתעופפות להן לאינסוף כיוונים:

מהקורה עם דבר זה או אחר בחיינו?

מהנשאר פתוח בעבודה?

מהןהתוכניות למחר? ועוד ועוד.

מזמינהאתכם לקחת זמן התבוננות בשאלות מהותיות –

כיצדאתם יודעים שאתם בהווה? באמת נוכחים?

ומהניתן לעשות בכדי להביא יותר נוכחות לחיינו?

 

 

2 תגובות
נס חנוכה הפרטי שלי...
11/12/2017 09:07
יעלה מיכל גנות
ייעוד, אימון, אמונה, חשיבה חיובית, שינוי

לפני 5 שנים הבנתי סופסופ מה אני אמורה לעשות. בשביל מה הגעתי לעולם הזה ומהי טביעת האצבע הייחודית שאשאיר אחריי.

שמעתי יום אחד ריאיון בטלוויזיה (אני אפילו לא זוכרת עם מי זה היה). אחת השאלות שאותו אדם נשאל על ידי המראיין הייתה עם איזו אישיות היה רוצה להיפגש לקפה.

כמובן שמיד שאלתי את עצמי את אותה השאלה ולא באמת ידעתי מה לענות.

באותו הרגע חשתי תחושת אי נוחות עצומה בגוף; ואם יום אחד יעצור אותי ברחוב מישהו וישאל אותי את אותה השאלה ובגלל שלא אדע לענות אחמיץ הזדמנות לפגוש אישיות שיכולה לקדם אותי או סתם שיחה מרתקת??

מיד שינסתי מותניים ופצחתי במלאכת החיפוש.

תוך פרק זמן קצר יחסית, הבנתי, שישנם בתקופה זו שני אנשים שאני רוצה לפגוש. האחד – אלון גל והשנייה - צופית גרנט.

נרגעתי.

כחודש לפני אותו ריאיון ששמעתי התחלתי ללמוד אימון בחברת תות. כמה ימים לאחר שדייקתי את רצונותיי נכנסה המאמנת שלימדה אותנו לכיתה והכריזה כי שבוע הבא, באופן חריג וחד פעמי מתקיימת סדנה לקבוצה שלנו ולקבוצה נוספת עם לא אחר מאשר – אלון גל. ודעו לכם, היא הוסיפה, כי זה לא חלק מהקורס וזה מפגש אינו טריוויאלי שאינו קורה לרוב.

אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי. מישהו באמת הקשיב למה שביקשתי.

אני זוכרת את אותו יום שלישי. אלון עומד בפתח האודיטוריום ואני מביטה לתוך עיניו וחושבת לעצמי שהפעם יתהפכו היוצרות והוא ישאל אותי מי אני... וכך אכן היה. במהלך דיאלוג שניהלתי מולו כחלק מהתנהלות הסדנה שהעביר, הוא עצר ואמר שרוצה לדעת מי אני. הוא אמר עוד כמה דברים והרגשתי שבאמת רואים אותי.

באותו השבוע אמי הגיעה אליי לתל אביב. ישבנו לקפה וסיפרתי לה. בסוף הסיפור הוספתי במין ביטחון וידיעה שאין לי מושג מנין קיבלתי אותה: מעניין היכן אפגוש עכשיו את צופית גרנט...

הקפצתי את אמי לרכבת צפונה וברמזור בדרך הביתה הבטתי שמאלה לרכב לידי. נחשו מי ישבה בו?

כנראה שניחשתם נכון – צופית גרנט. קפאתי.

כמה שניות לאחר מכן התחלף הרמזור ואני, שכל כך רציתי... לא אמרתי מילה.

אנחנו רוצים דברים בחיינו, לפעמים מפנטזים עליהם שנים ופתאום כשהם קורים אנחנו לא יודעים כיצד להגיב אליהם.

הגעתי הביתה ותפסתי את הראש.

ביקשת משהו – קיבלת אותו ואת בורחת מפניו...

חפרתי באינטרנט והגעתי לעמוד של צופית. לשמחתי גיליתי שם כתובת מייל ומיד שלחתי לה מייל אודותיי ועל הרצון שלי לפגוש בה.

שוב הקשיבו לי וזה היה המייל האישי שלה. היא מיד ענתה לי וכתבה שהתרגשה מדבריי והזמינה אותי למחרת לשמוע אותה בהרצאה שהיא העבירה שהתקיימה במתנ"ס ברמת אפעל.

באותה התקופה לא הייתי מצוידת בוייז וניווט הוא ממש לא הצד החזק שלי.. לקח לי יותר משעתיים של בעיקר התברברויות וטעויות להגיע ממרכז תל אביב לרמת אפעל אבל עשיתי זאת.

הקשבתי לה. הייתי מרותקת והבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

לספר את סיפור "דרך בורמה" הפרטית שלי ולחלוק דרכו עם אנשים תובנות וכלים שאספתי במסע שלי במטרה לעזור להם לעשות את הדרך שלהם ולא לפחוד מאחד המנועים הכי חזקים שלנו: שינוי.

לפי הקבלה, לחג החנוכה משמעות רוחנית מיוחדת לאדם, כזו הפותחת בפניו כיוון חדש בחיים.

באדם שעבר דרך בחייו, הבשיל וכעת הוא מגיע להתעוררות פנימית, בה הוא שואף לגלות מהי הסיבה האמיתית לחיים ומהי טביעת האצבע הייחודית שלו בעולם, מה שאנו מכנים ייעוד.

הייעוד שלנו קשור בצורה החזקה ביותר לאותם הדברים שיעשו את הטוב ביותר לעולם. המקום בו ההשפעה והערך שנביא עימנו יהיו המשמעותיים ביותר.

וכאן, למעשה, מתחיל הצעד הראשון במסע לגילוי אותו אור פנימי שבתוכנו.

מאחלת לכולנו חג אורים שמח !

חג של ניסים והרבה אור פנימי.

0 תגובות
למה קשה לנו לשנות, אפילו דברים קטנים?
03/12/2017 20:38
יעלה מיכל גנות

האם אנחנו מוכנים לשנות רק כשרע וממש כואב? האם אפשר גם אחרת?

אני חסידה גדולה של שינויים. כשהרגשתי שאני טובעת בתוך שגרה מונוטונית ומשעממת הכנסתי שינויים קטנים בחיי.

למשל, היה לי מין חוק כזה שפעם בשבוע אני צריכה להגיע למקום שמעולם לא ביקרתי בו. זה יכול להיות סתם רחוב, עיר, מוזיאון, בית קפה וגם סדנה או הרצאה. העיקר – לשנות.

מצאתי את עצמי בעבודה הולכת לשתות קפה בשעה אחרת, במטבחון אחר ולפתע גיליתי אנשים חדשים וכל אחד מביא עימו את העולם הפרטי שלו.

פצחתי בשיחות רחוב עם אנשים שנקרו בדרכי -  בנסיעה בקו 5, בתור המשתרך בסופר, בחנויות בגדים.

אני יכולה לומר לכם שההתפתחות המשמעותית שלי קרתה דרך אנשים שפגשתי. אנשים שהובילו אותי אחריהם להרצאה או לסדנא או לסתם שיחה על החיים שפתחה לי משהו בחשיבה ובאפשרויות שהיכרתי עד לאותו הרגע.

פילוסוף אוסטרי בשם היידיגר מדבר על אותם הדברים שאנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו לא יודעים והקופסא הסגורה הזו היא הרבה יותר גדולה ומשמעותית להתפתחותנו מאוצרות הידע שאנו אוחזים בידינו.

אני זוכרת שרציתי זוגיות. סבלתי מאוד מתחושת "הלבד" והרגשתי שאני לא מצליחה לקדם את עצמי לשלב הבא של אימהות וצמיחה אישית מבלי שאמצא את הזוגיות המתאימה. זה היה מקום דוקר וקשה והוציא ממני הרבה לחץ וכאב. הייתי כבר בת 38 !

יצאתי באותה התקופה להרבה דייטים כי האמנתי בצורה בלתי מתפשרת שזה המפתח לזוגיות. יצאתי עם המווון גברים, לפעמים גם שניים ושלושה בשבוע. נברתי באתרי הכרויות, ביקשתי מכל אדם אפשרי שיכיר לי מישהו, השתתפתי בסדנאות ובכל אירוע שבו היו גברים. באמת עשיתי הכל – את כל מה שידעתי אז...

אחרי הרבה ניסיונות כושלים הבנתי, שאני כנראה עושה משהו לא נכון.הרגשתי שכל דייט רק מרחיק אותי מהזוגיות, הבנתי שאני מושכת לחיים שלי גברים שאינם נכונים לי וההשתוקקות הכל כך גדולה לזוגיות גרמה לביטחון העצמי לרדת ולחלק של השחקנית שבי להתעצם כך שמצאתי את עצמי בכל דייט מישהי אחרת: פעם הייתי יעלה המתוקה ופעם המתוחכמת, עסוקה בלהתאים את עצמי למה שנדמה לי שהגבר שמולי מחפש ובעיקר, לא הייתי אני. הייתי מתוסכלת ! העניין הזה של הדייטים פשוט לא עבד לי.

אבי הגיע אליי אחרי שבעה חודשים בהם לא יצאתי אפילו לדייט אחד – בחרתי לשנות את האוטומט שלי והאמת – הפסקתי בכלל להתעסק בחיפוש אחר זוגיות ובעיקר, הצלחתי לשנות את ההוויה שלי ממצב של כאב ופחד לשמחה ולביטחון (שאלה התחושות המאפיינות אותי כשאני נמצאת בתוך זוגיות טובה) ובעיני זה היה הגורם האמיתי והמשמעותי להצלחה.

 

משהו בתוכי אמר לי שצריך לשנות. את רוצה משהו שעוד לא היה לך, תעשי משהו שאף פעם לא עשית, אז הלכתי לשמוע הרצאות של אנשים שעשו פריצת דרך בחייהם. גיליתי שרבים מהם רצו מרתון, אז גם אני נהייתי אצנית ולמדתי שהשמיים הם הגבול ושבנחישות ובצעדים קטנים ניתן לכבוש כל יעד ואפילו ליהנות מהדרך.

יצאתי לדייטים עם עצמי. סופסופ הייתי בזוגיות איתי.

כתבתי ספר שירים שיצא לאור בסוף אותה שנה.

עברתי תהליך של אימון אישי ולאחר מכן למדתי אימון והתאמנתי על לסמוך שמה שאני רוצה יקרה ולחיות בשמחה כי זה המגנט החזק ביותר למשוך אנשים לחיינו.

בתקופה הזו התחזק בי הצד הרוחני והבנתי שאני טובה בדיוק כמו שאני ושאני ראויה לאהבה!

והרשימה עוד ארוכה ומגוונת...

היום יש לי זוגיות מאושרת ומשפחה שהקמתי ועל הדרך גם מצאתי את הייעודשלי.

 

חשוב לי להגיד לכם - האמינו במטרות החשובות לכם ואם אתם לא מצליחים להשיג אותן – שנו את הדרך אליהן לא אותן!!

0 תגובות
הסוד של ההשפעה שלי הוא השארתו בסוד.סלבדור דאלי
03/12/2017 15:34
יעלה מיכל גנות

היום אני רוצה לדבר על סודות.

מי מכם שנחשף לסיפור חיי יודע שאני לא דוגלת בסודות, למעשה, זה הרבה מעבר לכך -

סודות גדולים ששמרתי לאורך זמן הביאו אותי למקומות לא טובים.

לקח לי הרבה יותר זמן ואנרגיה להשתחרר מהם ומתוצאותיהם, הרבה יותר זמן מאשר לזרוע ולנצור אותם עמוק בבטני.

ועדיין, למרות כל ההיסטוריה והידע והניסיון העצמי, יש מקרים בהם אני מרגישה ששמירת דבר כלשהו בסוד תעזור לדברים שאני רוצה באמת לקרות.

זה בעצם כמולהימנע מ"פתיחת פה לשטן".

זה תמידמחזיר אותי לילדות כשהיינו משחקים דוקים או כל משחק תחרותי אחר ורצינו להביא מזל נאחס לצד השני, היינו אומרים: "אתה בטוח מנצח" או "בטוח תצליח", מתוך כוונה, שעצם האמירה תביא את התוצאה ההפוכה.

אני זוכרת כשהייתי יוצאת עם בחור חדש. ברגע שהייתי מתחילה לדבר עליו עם חברות שלי ולמנות את מעלותיו באוזניהן הכל היה מתמוטט.לפעמים הייתי מתייעצת איתן, מתה לשתף, והן,תמיד מתוך כוונה טובה ואמיתית היו יושבות עימי לשיחה כשנשוא השיחה מנותח ללא הרדמהעל השולחן.

הייתי מפתחת כלפיו אמונות ומחשבות המבוססות על אותן שיחות קטנות ומכאן, מתנהגת אליו בהתאם: מצאתי את עצמי כועסת מבלי שהוא בכלל מבין על מה, נתפסת לאיזשהו הרגל שעד לאותן שיחות בכלל לא הייתי מודעת אליו ועוד ועוד. מכלול של התייחסויות שאין להן יד ורגל במציאות.

וכך,הקשרים התפוגגו להם עוד בטרם נרקמו.

אזהפסקתי לשתף.

כשהתחלתי לצאת עם אבי, שמרתי את הכל בלב. ולא רק שהפעם זה הצליח, אלא גם בתוכי קרה משהו אחר. ההתרגשות והשמחה נאגרו בתוך הלב ומצאתי את גבולותיו רחבים מאי פעם.

כשנכנסתי להיריון עם יואבי פחדתי לגלות. שמישהו יעשה עין... שמשהו לא יצליח..

מרוב שהתאמצתי לשמור אותו בסוד בקושי הייתה לי בטן והרבה מאוד אנשים בכלל לא שמו לב שהייתי בהיריון.

כשיואב היה בן חודש בערך, פגש אותנו המנקה של חדר המדרגות בבניין ושאל אותי מהיכן הבאתי אותו. כשהסברתי לו שמהבטן שלי הוא ענה לי: "אבל מעולם לא ראיתי אותך בהיריון..."

ויואבי שלי, שגדל בבטן קטנה, ממש בתנאי מצור, עסק בשנותיו הראשונות בהשלמת פערי אכילה J

ואז, שוב ניסיתי לסמוך...

הפעם בדברים הקשורים בעשייה שלי ובעסק שאני מקימה. שיתפתי אנשים בהצלחות קטנות, בגופיםשהתחלתי להתנהל מולם וכאן שוב חיכתה לי הפתעה כואבת.

שתי נשים שונות, בשתי אינטרקציות שונות תפסו כל אחת מקום שחשבתי שהיה מיועד לי.

אז אוליהוא לא באמת היה שלי

ואולי –מיהרתי לספר ולשתף כדי לעשות טוב גם לאחרים.

מאז אני שוב יותר זהירה.

בוחרת לספר רק כשדברים סגורים (לפחות על הנייר).

ושוב, אני מוצאת את עצמי מתחבטת בשאלה – לספר או לשמור לעצמי שזה מקום שדורש הרבה יותר מאמץ.

ניסיתילקבוע לעצמי חוקים וכללי אצבע.

איך ליישב את הניגוד בין "מה ששלי הוא שלי" לבין "אני יוצרת את המציאות של חיי".

ומה קורה כשאנרגיה של אחרים מתערבבת לנו בתוך החיים?

ואולי זו בכלל שאלה רחבה הרבה יותר על אמון שאנו בוחרים לתת באנשים –

אמון בפנימיות ובכוונה שלהם, באהבה שלהם אותנו וברצון ובמוכנות שלהם לראות אותנו מתקדמים גם אם כרגע בחיים שלהם דברים נראים תקועים או לא לגמרי מצויים במקום שלהם...

0 תגובות
הרשימה הפרטית שלי ל- 400 הימים הבאים
03/12/2017 15:31
יעלה מיכל גנות

סעיף מספר 3 ב"רשימה שלי" ל- 400 הימים הבאים היה לכתוב טור בעיתון או באתר ידוע,

עם דגש על הידוע,

אחרת, מה זה שווה?

הקיבעון הזה גרם לי לפספס כאן נקודה חשובה:

שהעיקר הוא ה'מה', כלומר הכתיבה ופחות ה'איך' וה'היכן'.

ההתעקשות הזו, על הידוע,

גרמה לי שלא לכתוב טור בכלל.

כיוון שיש לי הרבה מה להגיד

על הרבה דברים ובכלל

החלטתי להתחיל את הטור האישי שלי

ממש כאן, בכל יום שני

ואני מזמינה אתכם לקרוא, להגיב ולשתף.

 

מגיל צעיר הרגשתי שמצפים ממני להיות מושלמת.

עבורי להיות מושלמת פירושו: אסור לטעות !

לקח לי די הרבה זמן להבין שהמושלמות לא רק שלא משרתת אותי

כי אם גובה ממני שני מחירים יקרים מנשוא: מחיר המאמץ ומחיר הויתור על עצמי.

להיות מושלמת פירושו להיות לעיתים משותקת.

אני זוכרת שהמושלמות הזו גרמה לי להיות פאסיבית במשך שנים רבות.

חיכיתי ל'מושיע' –

בין אם זה אביר על הסוס הלבן

או

מעסיק פוטנציאלי ש"יגלה אותי".

הרבה שנים זה היה סביב "הגבר".

חיכיתי שיגיע גבר כזה "שווה", כזה עם DVD ובהמשך האבולוציה של הישועה עם רכב ועם דירה. הציפיה הזו הכניסה אותי למצבי קיפאון –

אוטוטו הוא מגיע.

חיכיתי שמישהו יגלה את כשרונותיי וייתן לי את הצעת חיי בתחום המקצועי.

אז לא יזמתי דבר משל עצמי. פשוט חיכיתי.

כמובן שכלום לא קרה...

אז החלטתי לשנות גישה.

החלטתי להיות "רק מצוינת".

מה זה אומר?

לעשות ולפעמים להצליח ולפעמים -

לדעת שאני עשויה לטעות...

וכשאני טועה, קודם כל אני מוחאת לעצמי כפיים שהעזתי וניסיתי

ומשם מתקנת וממשיכה הלאה.

היום אני כבר לא מנסה

אני פשוט עושה.

מקסימום – זה יצליח !

המקומות המשמעותיים בהם צמחתי

הם המקומות בהם טעיתי ונדרשתי לתקן

דרך עשייה של משהו שונה

מהדרך בה הייתי מורגלת.

קודם כל התחלתי לעשות דברים עבור עצמי.

לאהוב את עצמי במקום לחכות שהאהבה תגיע ממישהו חיצוני

להעריך את עצמי ואת העשיה שלי

ההחלטה הזו שהתגבשה בתוכי דירבנה אותי

להתחיל לעשות דברים שלא עשיתי קודם לכן –

לרוץ, לכתוב שירה ולהוציא ספר שירים לאור

לצאת לדייטים עם עצמי ולקבל אותי בדיוק כפי שאני

להתבונן אחרת על מערכות יחסים בחיי

להתחיל להגיד בקול שלא מתאים ולפעמים

אני לא רוצה

למה?

כי לא בא לי...

עם הזמן, חזרתי ל"אני האמיתי" שלי.

לילדה הקטנה שידעה בדיוק מה היא רוצה

וידעה לתקשר זאת החוצה בבהירות לעולם.

כל יום אני משילה מעצמי קליפה נוספת

התעקשות, תקיעות, אמונה שמתגלה כשגויה

כל קליפה כזו שמושלכת

גורמת לי להרגיש

קלה יותר

מדויקת יותר

ומניעה אותי לעשות את אותם הדברים

שבאמת קרובים לליבי.

0 תגובות