עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הכותבת הינה מרצה, מנחה, מאמנת, יוצרת ומנטורית.
כחלק ממסע חיים שעברתי, אני מרצה את סיפור חיי "כנגד כל הסיכויים" ומלווה אנשים בבניית סיפור חייהם כהרצאה משמעותית ונגישה לקהל.
בשנים האחרונות הוצאתי ספר שירים "בדרך שלי", דיסק וספר ילדים "מראת הקסמים של אלונה". כיום אני משמשת גם ככותבת עסקית ושיווקית לארגונים ולפרטיים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

הסוד של ההשפעה שלי הוא השארתו בסוד.סלבדור דאלי

03/12/2017 15:34
יעלה מיכל גנות

היום אני רוצה לדבר על סודות.

מי מכם שנחשף לסיפור חיי יודע שאני לא דוגלת בסודות, למעשה, זה הרבה מעבר לכך -

סודות גדולים ששמרתי לאורך זמן הביאו אותי למקומות לא טובים.

לקח לי הרבה יותר זמן ואנרגיה להשתחרר מהם ומתוצאותיהם, הרבה יותר זמן מאשר לזרוע ולנצור אותם עמוק בבטני.

ועדיין, למרות כל ההיסטוריה והידע והניסיון העצמי, יש מקרים בהם אני מרגישה ששמירת דבר כלשהו בסוד תעזור לדברים שאני רוצה באמת לקרות.

זה בעצם כמולהימנע מ"פתיחת פה לשטן".

זה תמידמחזיר אותי לילדות כשהיינו משחקים דוקים או כל משחק תחרותי אחר ורצינו להביא מזל נאחס לצד השני, היינו אומרים: "אתה בטוח מנצח" או "בטוח תצליח", מתוך כוונה, שעצם האמירה תביא את התוצאה ההפוכה.

אני זוכרת כשהייתי יוצאת עם בחור חדש. ברגע שהייתי מתחילה לדבר עליו עם חברות שלי ולמנות את מעלותיו באוזניהן הכל היה מתמוטט.לפעמים הייתי מתייעצת איתן, מתה לשתף, והן,תמיד מתוך כוונה טובה ואמיתית היו יושבות עימי לשיחה כשנשוא השיחה מנותח ללא הרדמהעל השולחן.

הייתי מפתחת כלפיו אמונות ומחשבות המבוססות על אותן שיחות קטנות ומכאן, מתנהגת אליו בהתאם: מצאתי את עצמי כועסת מבלי שהוא בכלל מבין על מה, נתפסת לאיזשהו הרגל שעד לאותן שיחות בכלל לא הייתי מודעת אליו ועוד ועוד. מכלול של התייחסויות שאין להן יד ורגל במציאות.

וכך,הקשרים התפוגגו להם עוד בטרם נרקמו.

אזהפסקתי לשתף.

כשהתחלתי לצאת עם אבי, שמרתי את הכל בלב. ולא רק שהפעם זה הצליח, אלא גם בתוכי קרה משהו אחר. ההתרגשות והשמחה נאגרו בתוך הלב ומצאתי את גבולותיו רחבים מאי פעם.

כשנכנסתי להיריון עם יואבי פחדתי לגלות. שמישהו יעשה עין... שמשהו לא יצליח..

מרוב שהתאמצתי לשמור אותו בסוד בקושי הייתה לי בטן והרבה מאוד אנשים בכלל לא שמו לב שהייתי בהיריון.

כשיואב היה בן חודש בערך, פגש אותנו המנקה של חדר המדרגות בבניין ושאל אותי מהיכן הבאתי אותו. כשהסברתי לו שמהבטן שלי הוא ענה לי: "אבל מעולם לא ראיתי אותך בהיריון..."

ויואבי שלי, שגדל בבטן קטנה, ממש בתנאי מצור, עסק בשנותיו הראשונות בהשלמת פערי אכילה J

ואז, שוב ניסיתי לסמוך...

הפעם בדברים הקשורים בעשייה שלי ובעסק שאני מקימה. שיתפתי אנשים בהצלחות קטנות, בגופיםשהתחלתי להתנהל מולם וכאן שוב חיכתה לי הפתעה כואבת.

שתי נשים שונות, בשתי אינטרקציות שונות תפסו כל אחת מקום שחשבתי שהיה מיועד לי.

אז אוליהוא לא באמת היה שלי

ואולי –מיהרתי לספר ולשתף כדי לעשות טוב גם לאחרים.

מאז אני שוב יותר זהירה.

בוחרת לספר רק כשדברים סגורים (לפחות על הנייר).

ושוב, אני מוצאת את עצמי מתחבטת בשאלה – לספר או לשמור לעצמי שזה מקום שדורש הרבה יותר מאמץ.

ניסיתילקבוע לעצמי חוקים וכללי אצבע.

איך ליישב את הניגוד בין "מה ששלי הוא שלי" לבין "אני יוצרת את המציאות של חיי".

ומה קורה כשאנרגיה של אחרים מתערבבת לנו בתוך החיים?

ואולי זו בכלל שאלה רחבה הרבה יותר על אמון שאנו בוחרים לתת באנשים –

אמון בפנימיות ובכוונה שלהם, באהבה שלהם אותנו וברצון ובמוכנות שלהם לראות אותנו מתקדמים גם אם כרגע בחיים שלהם דברים נראים תקועים או לא לגמרי מצויים במקום שלהם...

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: