עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הכותבת הינה מרצה, מנחה, מאמנת, יוצרת ומנטורית.
כחלק ממסע חיים שעברתי, אני מרצה את סיפור חיי "כנגד כל הסיכויים" ומלווה אנשים בבניית סיפור חייהם כהרצאה משמעותית ונגישה לקהל.
בשנים האחרונות הוצאתי ספר שירים "בדרך שלי", דיסק וספר ילדים "מראת הקסמים של אלונה". כיום אני משמשת גם ככותבת עסקית ושיווקית לארגונים ולפרטיים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

והפעם – מה הסיפור שלך?

02/01/2018 05:56
יעלה מיכל גנות


לפני שבוע השתתפתי בסדנה של אריהמליניאק. התחברתי לגישה שלולפיה אנשים תמיד מנצחים. הסיבה שזה לא קורה נובעת מכך שאנשים לא תמיד מבינים אתהמשחק  או יותר נכון את כללי המשחק בו הםמשחקים.

למשל: אדם המנסהלהקים עסק ובסופו של יום אינו מקים את העסק ניתן לומר עליו במקום: הוא נכשל בהקמתהעסק – הוא הצליח לא להקים עסק, למעשה הוא ביצע רצף של פעולות ועשה כל שנדרש כדישבסופו של דבר לא יהיה לו עסק.

גישה מעניינת...אךגורמת לנו להניח אשמה וקורבנות המהווים חלק מהמנגנון האוטומטי שלנו כבני אדם בצדולהתחיל לקחת אחריות אמיתית על מנת להביא נצחונות לחיינו.

בין שאר הדברים החכמים שדיברעליהם, אמר: "המחסום בינך לבין מימוש החלוםשלך הוא תמיד סיפור". 

הרבה שנים סיפרתילעצמי סיפורים.

למה אני עדיין לאבמקום המקצועי שלי, מדוע אין לי זוגיות, למה תמיד מגיעים אליי הגברים הלא נכוניםועוד ועוד... אלה היו הסיפורים שמנעו ממני לזוז קדימה.

במקביל אליהם, פיתחתיהרבה מאוד סיפורים שעזרו לי להצדיק דברים שקרו לי וכאילו "להרגיש מצוין"על דברים לא טובים ולא מדוייקים שנכנסו לחיי ובעיקר הרבה סבל וכאב. הסברתי לעצמילמה לא ניתן היה לעשות את הדברים בצורה שונה, מה אני 'כאילו מרוויחה' מהם.

אני זוכרת את אחתהפעמים בהן ציפיתי לקבל קידום בעבודה ולא קיבלתי. סיפרתי לעצמי שיש שיעור במקוםהזה. בחרתי להוריד את הראש ולא להילחם ולא לעשות פעולה שתביא אותי למקום אחר.בחלוף השנים כשכבר עזבתי את מקום העבודה, גיליתי שהמחיר ששילמתי לא היה רק באותוהרגע בו לא זכיתי בקידום כי אם משהו מעוות שנבנה בביטחון העצמי שלי ובתחושת המגיעלי ואני ראויה אותו נאלצתי להתחיל לשקם כשבחרתי לצאת לעצמאות והוא עדיין צץ פה ושםמזכיר לי שהפצע עדיין לא הגליד.

הבשורה הטובה בכלהעניין היא שכשאני מזהה שסיפרתי לעצמי סיפור הוא מיד מתפוגג ונעלם לו וכך מתאפשרתלי התבוננות ישירה ואחרת במציאות שפותחת בפניי גישה מאפשרת.

אני רוצה לשתף אתכם בחלק ממייל שהתגלגל אליי לפני מספר לא מבוטל שלשנים אבל תמיד מעניין ורלבנטי. מייל על סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו והיכולת להתפכח ממנוולראות מעבר אליו. בדיוק המקום הזה של שחור או לבן,להיות ראשון = הכי טוב או כלום. בחיים, לכל מצב יש יתרונות וחסרונות, רווחיםומחירים ולכל אחד מאיתנו הבחירות המדוייקות עבורו. אז מאחלת לכולנו שנמצא את המקוםהמדויק והנכון לנו בשיירה...

ישנו פתגם האסקימוסי עתיק האומר כך: "אם אתה לא הכלבהראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף".

כששמעתי בפעם הראשונה את הפתגם האסקימוסי האומר שאם אתה לא הכלבהראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף, אמרתי משהו כמו "גדול", וצחקתי. זה משפטמצחיק. אחר-כך הלכתי הביתה, ואמרתי אותו לכל מי שאני מכיר. כולם אמרו משהו כמו"גדול", וצחקו. זה משפט מצחיק.

אבל בימים שעברו מאז גדל בי המשפט, ומצאתי בו יופי ועומק בשפע.יותר מכך, מצאתי בו את האמת שחיפשתי. אז בואו נקלף אותו ונלמד משהו על עצמנו.

על פניו, מדובר כמובן בפתגם מתחום ההגשמה העצמית. קחיוזמה, בן אדם. תהיה הכלב הראשון בשיירה. תוביל, אל תהיה מובל. אם אתה לא הכלבהראשון בשיירה, כל מה שאתה רואה זה את התחת של הכלב שלפניך. תגידי את, תגיד אתה -האם זו דרך ראויה לחיות בה את החיים?

יש משהו אלים באמת הזאת. הרי אם אתה לא הכלב הראשון בשיירה, זה כברלא משנה אם אתה שני או עשירי, נכון? תחת של כלב מול הפרצוף זה תחת של כלב מולהפרצוף, סובב את זה איך שתסובב, חבר. רק הראשונים טוב להם. או שאתה ראשון - אושאתה כלום.

קור נושב מהאמת האסקימוסית, והיא מטיחה את עצמה בפניך בעוצמהובחוסר רגישות, כמו שאמיתות גדולות עושות לפעמים: בסך-הכול, היא אומרת לך, כולנורק כלבים בשיירה.

אבל אתה חופר עוד קצת ומוצא שיש בו גם חום ונחמה. שנה אתזווית המבט. הרי עבור כלב, תחת של כלב אחר בפרצוף זה לא כזה עונש. אפילודי פינוק. ודאי באזורים הארקטיים; בקור הזה אתה רוצה משהו חמים לתחוב בו את אפך.מדובר, אחרי הכול, בדיל הגיוני: הנוף אולי לא משהו, אבל לפחות לא נושר לך החוטם.

פתאום אתה מבין שהכלב הראשון בשיירה הוא הכלב שהכי קר לו.

ועוד: אתה חושב על כל השיירות האלה שבהן השתתפת ככלב. אתה נזכרשבסיכומו של דבר יותר חשוב מהמיקום בשיירה היה מי הכלב שרץ לצדך. חבר למסע, אומרלנו הפתגם, הוא יותר חשוב מהנוף. יותר מזה: החבר למסע הוא הנוף.

פתאום אתה מבין שהכלב הראשון בשיירה הוא הכלב הכי בודד.

ואז אתה חושב על כל הכלבים האלה שנתקעו בכל השיירות האלה עם הכלבהלא נכון לרוץ לצדו, ואתה נהיה עצוב. הפתגם הזה עושה לך לחשוב על החיים. החיים שלךוהחיים בכלל.

אבל אחרי כמה זמן הבנתי שלא אוכל עוד להתחמק מהאמת הגדולה, הפשוטה,הצורבת של הפתגם האסקימוסי, שאומר שאם אתה לא הכלב הראשון בשיירה - הנוף לא מתחלף.

הבנתי פתאום - וזה לא קל כמו שזה נשמע - שזה לא פתגם על כלבים, וזהלא פתגם על שיירות, וזה לא פתגם על הגשמה, וזה לא פתגם על שותפות לדרך.

הפתגם הוא על הנוף, ומה שהוא אומר זה שהנוף פשוט חייב להתחלף. זוהמהות של כל החיים האלה: הנוף חייב להתחלף, להשתנות, לעזאזל. אם הוא מפסיקלהשתנות, אתה מת. והנוף זה הכול.

אני עוד לא יודע באיזה נוף מדובר, ואיך הוא הולך להתחלף. אני לאיודע אם זה הנוף החיצוני או הפנימי, נופי ארצנו או נופי הנפש; אני לא יודע איזהנוף אני רוצה שיהיה שם במקום. לא שרע לי בנוף שלי, ההפך הוא הנכון. אני די אוהב אתהחיים שלי האלה. אני אוהב אותם.

ועדיין, הנוף או מה שזה לא יהיה חייב להתחלף.

משהו צריך לקרות. משהו חייב להשתנות.

אם רק הייתי יודע מה...

אז מה כאן בעצם הסיפור שלי?

המקום שאני לוקח/ת בשיירה?

החברים שלי לדרך? האם הםהשותפים הנכונים לדרך?

או שאולי זה בכלל הנוף שאני כה רגיל/ה אליו עד שאני נמנע/ת מלהחליףאותו על מנת לאפשר מקום לנוף חדש?

 

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: