עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הכותבת הינה מרצה, מנחה, מאמנת, יוצרת ומנטורית.
כחלק ממסע חיים שעברתי, אני מרצה את סיפור חיי "כנגד כל הסיכויים" ומלווה אנשים בבניית סיפור חייהם כהרצאה משמעותית ונגישה לקהל.
בשנים האחרונות הוצאתי ספר שירים "בדרך שלי", דיסק וספר ילדים "מראת הקסמים של אלונה". כיום אני משמשת גם ככותבת עסקית ושיווקית לארגונים ולפרטיים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

הרגע בו אתה מפקפק ביכולת שלך לעוף

08/01/2018 08:04
יעלה מיכל גנות
אומץ, שינוי, חיבור ללב, יצירתיות, השגיות

"הרגע בו אתה מפקפק ביכולת שלך לעוף, הוא הרגע בו אתה מאבד לנצח את היכולת שלך לעשות את זה." פיטר פן

והפעם – כמה מילים על אומץ.

כשהייתי צעירה, היה לי הרבה אומץ. רציתי משהו ו"לא ראיתי בעיניים" מה שנקרא, עד שהשגתי אותו. יצאתי למלחמות על משרות, על צדק, על מערכות יחסים ובעצם – על מה לא?

היום, בדיעבד, אני מתבוננת על אותם מקומות ומבינה שהם היו בעצם מלחמת ההישרדות הפרטית שלי בעולם הזה. דרך נוקשה ולעיתים מעוותת בכדי למצוא לעצמי מקום, להשמיע קול ולהכניס משמעות לחיי.

בדרך להשיג את המטרות שהיו חשובות לי ובין מלחמה למלחמה פיתחתי יצירתיות מופלאה.

אחד הזיכרונות היותר מוקדמים שלי הם מגיל 7-8 כשההורים תמיד היו לוקחים אותנו להיפגש עם חברים שלהם ומצאנו את עצמנו משחקים או ליתר דיוק אמורים לשחק עם הילדים שלהם. מה לעשות שלחברים הכי טובים של ההורים שלי היו את הילדים הכי מעצבנים וכאלה שהכי פחות התחשק לנו לשחק איתם??

באותה תקופה הייתה לי חברה טובה שאבא שלה ואבא שלי היו שונים בכל רמה אפשרית. אבא שלה היה פרופסור למתמטיקה חובב מושבע של מוזיקה קלאסית לעומת אבא שלי שהיה איש עסקים עם תחביבים אחרים לגמרי.

בהבלחה של רגע, שאלתי פעם את אבא שלי – כשאני הולכת לחברה שלי אני מכריחה אותך לבוא לשחק עם אבא שלה? בלי לחשוב הרבה הוא ענה לי שלא.. אז מיד התרסתי מולו – אז למה כשהולכים לחברים האלה שלכם אתה מכריח אותי לבוא ולשחק עם הילדים שלהם?

אני זוכרת שהוא פשוט נתקע. לא ידע מה לענות לי...

באותו הרגע הבנתי שעליתי כאן על משהו.

עם השנים המקום הזה נשחק. אותו מקום ילדי שידע להגיד לעצמו מה הוא רוצה ולתקשר זאת היטב החוצה. התערבבתי עם הסביבה והרצונות של האנשים סביבי ועם השנים הפכתי בדברים מסוימים לפחות נחושה ואף העזתי פחות.

המקום הזה של להגיד את מה שעל ליבי ולא לחשוש לפעול בכל דרך הופיע בנקודות בהן הרגשתי שהגעתי לדרך ללא מוצא או במילים אחרות – אין לי מה להפסיד שם..

אני זוכרת את המיונים לקורס קצינות בתחילת שנות ה- 90. אחרי ששני זימונים נזרקו לפח על ידי מפקד היחידה שלי (משהו שגיליתי רק בדיעבד...) ואחרי יום שלם שהשקעתי בלהזיל דמעות בשלישות הראשית רק כדי לקבל זימון נוסף ביד (כבר הייתי קרוב לשנה בצבא !!) מצאתי את עצמי במיונים.

היו שם עשרות בנות. הייתה כבר שעת אחר הצהרים מוקדמת. עברתי בהצלחה את השאלות של ידע כללי ואז הסתכל אליי הבוחן ושאל אותי – את יכולה לעשות לנו הרצאה על נפילות החומות והשינויים שעוברים על מזרח אירופה? (זה היה שנים בודדות אחרי התפרקות ברית המועצות ונפילת חומת ברלין). אני זוכרת שעניתי ולא זוכרת שהתשובה עשתה את דרכה דרך הראש אלא מיד נפלטה מהפה – בטח, רק תאסוף כאן את כל הבנות, תן לי כמה דקות לרשום ראשי פרקים ומיד אני מתחילה.

איזה מתחילה ואיזה נעליים.. מאיפה מתחילים? בסקירה מהירה הבנתי כמה דברים:

1.      אני לקורס הבא יוצאת ויהי מה !!!

2.      יש כאן עוד המון בנות לראיין וכבר אחר הצהריים, מקסימום אצטרך לדבר 5 דקות..

3.      אין אופציה כזו להגיד לא !

הוא שוב חייך אלי ואמר לי זה בסדר – אין צורך.

חזרתי לנשום...

לאחר מספר ימים קיבלתי תשובה שעברתי בהצלחה ואני בפנים !!

אני בטוחה שאם אאמץ את מוחי אמצא דוגמאות נוספות שזורות בחיי.

בשנים האחרונות חזרתי אליי. הביתה. אל אותה ילדה המחוברת ללב ולרצונות. השגתי המון אבנים גדולות בחיי בנועם, בסבלנות ובשקט נטול מלחמות ומאמץ. והנה, עדיין מדי פעם מבליחה בחיי שאלת האומץ... מה הייתה עושה יעלה הקטנה בסיטואציה הזו? מה אני מפספסת כאן? האם אני באמת מעזה ללכת עם הרצונות והאמת שלי עד הסוף ובלי להתבלבל??

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: