עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

הכותבת הינה מרצה, מנחה, מאמנת, יוצרת ומנטורית.
כחלק ממסע חיים שעברתי, אני מרצה את סיפור חיי "כנגד כל הסיכויים" ומלווה אנשים בבניית סיפור חייהם כהרצאה משמעותית ונגישה לקהל.
בשנים האחרונות הוצאתי ספר שירים "בדרך שלי", דיסק וספר ילדים "מראת הקסמים של אלונה". כיום אני משמשת גם ככותבת עסקית ושיווקית לארגונים ולפרטיים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

"לפעמים אני עצוב ולפעמים – שמח..."

19/02/2018 13:44
יעלה מיכל גנות
מסיכות, להסתתר, עצוב, שמח

"לפעמים אני עצוב 
ולפעמים – שמח
לפעמים אני זוכר 
ולפעמים – שוכח" (מתוך "אני תמיד נשאר אני" מילים ולחן: דתיה בן דור, ביצוע: עוזי חיטמן).

הרבה מאוד שנים הייתי עצובה.
האמת, לא ממש זוכרת היכן הכול התחיל. 
אבל העננה הזו ריחפה מעליי שנים רבות.
ולמה אני נזכרת בזה דווקא עכשיו? כי אוטוטו פורים...

אף פעם לא התחברתי במיוחד לחג הזה שכולם מרבים בו בשמחה...
"מי מסתתר מאחורי המסכה?" שרים רמי פורטיס וברי סחרוף בשירם "חתול מפלצת". 
אז מי באמת נמצא שם? 
קחו למשל מסיכה של ליצן שמרגיש תמיד צורך להצחיק את כולם בעוד הוא עצוב מבפנים או שעושה זאת רק כדי לזכות באהבת הסובבים אותו. קיימת גם המסיכה של 'החזק', זה המראה כלפי חוץ חוסן ושום דבר לא יכול לפגוע בו, אך בפנים הוא כמו עלה נידף שרק משתוקק לכתף להניח עליה את ראשו ולנוח. ואלה רק שתי דוגמאות מתוך מגוון רחב של "מסיכות מדף" שהן חלק בלתי נפרד ממלאי המסיכות בו אנו מחזיקים.
וזה בדיוק מה שעשיתי.. התחבאתי, עטיתי על עצמי מסיכות שלא תמיד שיקפו את מי שאני, את הרצונות שלי, העיקר שלא יראו שלא יידעו ושלא ישאלו אותי כלום למרות שהכי רציתי שישאלו...

אבל כמה קטנה הייתי ככה הבנתי כמה דברים, אז...
המסיכות מגינות עלינו מחשיפה, מאינטימיות, מייצרות עבורנו סטטוס שאנו שואפים להגיע אליו ומשפיעות על האופן בו אנו רוצים להיתפס על ידי הסביבה. המסיכות משרתות אותנו (או שלא) ומקנות לנו את היכולת לעמוד בסטנדרטים שמכתיבה החברה.
עם השנים גדלה כמות המסיכות שברשותנו ואנו מוצאים את עצמנו עוטים מסכות שונות המותאמות לאנשים שונים ולמצבי חיים שונים.
צרוב בי זיכרון מכיתה ג'. אני בתלבושת כלה. התרגשתי... זו הייתה פסגת שאיפותיי (אגב עוד הרבה מאוד שנים אחר כך...)
מבלי שאמא שלי שמה לב לקחתי לה את טבעת הנישואין וענדתי אותה על אצבעי הצנומה. כל אותו הפורים הייתי עסוקה בחרדה האיומה הזו שהטבעת לא תלך לאיבוד... על מה בדיוק שמרתי שם עבורי??
זה היה בערך הפורים הראשון והאחרון בו יכולתי ליהנות מתחפושת שהייתה לי משמעותית וגם ניסיון זה לא ממש צלח.
לפני מספר שנים עשיתי מכירת חיסול.
נפרדתי מהמסיכות
פגשתי מחדש באותנטיות 
ילדתי את יואבי לא רחוק מפורים
והחג הזה כבר לא כזה מפחיד.
ואני אפילו נהנית ממנו דרך הבן שלי...
אל תוותרו על המהות שלכם, זו הנמצאת עמוק מתחת למסיכה... לא משנה את מי תאבדו בדרך, זה יהיה שווה את זה - כי מי שאוהב אתכם באמת, יאהב אתכם גם בלי המסיכות. ולפעמים.. עדיף לאבד את הסובבים אותנו, גם אם הם יקרים לליבנו, מאשר לאבד את עצמנו.

מצרפת תמונה של יואבי מהפורים הראשון שלו...

אתם מוזמנים לקרוא פוסטים נוספים בבלוג שלי... http://yeelulit.bloger.co.il/

Maya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: